מאמא מיה

בעידן חסר הסבלנות ומועט הרחמים של הבלוגים והטורנטים, מיה היא מטרה קלה. אתם מבינים, כל מי שרכב על גל גבוה של הייפ מאשין, התארח באלבומים של מיסי אליוט וטימבהלנד, סופו להתנפץ אל מקלדותיהם של מבקרי המוזיקה 2.0. תוסיפו לזה עוד שני חטאים כבדים של מיה, שבחרה לעשות את הדברים שלה בניגוד לכיוון המקובל של התנועה – החיבור למוזיקת עולם והעמדות הפוליטיות שהיא מביעה בסוג של נחרצות חסרת אירוניה עצמית, משהו שכנראה אף אחד לא הצליח לעשות מאז רייג' אגיינסט דה מאשין, בלי לאבד את הפאסון.

הפלירט של הרוק עם מוזיקת עולם התחיל עם להקות פוסט פאנק שחיפשו להרחיב את מקורות ההשראה מעבר לתבניות המשומשות של הרוק אנ' רול הרגילות. זה התחיל עם נסיונות מרתקים של טוקינג הדס וכולנו יודעים איך זה נגמר – בממתקים קולוניאליסטים לקהל יאפי מדושן, בטעמים מחומצנים של דיפ פורסט ואניגמה.

כך קרה, וכנראה גם בצדק, שמוזיקת עולם נמצאת כבר שנים ארוכות מחוץ לשיח האפנתי על מוזיקה. “קאלה" של מיה יכול לסמן היפוך במגמה הזו. במיטב המסורת הקולוניאליסטית, האלבום הוא ברובו תיעוד של הקלטות שנעשו במקומות שונים בעולם, בהודו, אפריקה ודרום אמריקה, מדינות עולם שלישי בעקרון. אבל מיה היא לא בדיוק אריסטוקרט אנגלי שמוקסם מצלילי הדג'מבי האותנטיים וממנהגי ההזדווגות של הילידים. היא אמנם התחנכה בבית ספר מתוחכם לאמנות בלונדון, או בבית ספר לאמנות מתוחכמת בלונדון, או בבית ספר לאמנות בלונדון המתוחכמת, אבל אף אחד לא יעקור ממנה את הזעם של פליטה סרי לאנקית שלא מקבלת את העושר והאנינות כמובנים מאליהם.

מעבר לסוגיית האותנטיות של מיה, יש כאן גם את עניין הבחירות המוזיקליות. "KALA" הוא לא אלבום שנשען על מוזיקת עולם, על מסורת מוזיקלית של מאות שנים שנשתמרה בפינות אקזוטיות של הכדור. אין כאן נגנים פנומנליים שמפליאים לפרוט, לנשוף או להקיש על כלי הנגינה שלהם, שבנוי באומנות מעור מתוח של אנטילופה ומכסה מנוע חלוד של טנק צנטוריון. "מוזיקת העולם" שמעניינת את מיה היא המוזיקה של הצעירים העירוניים, אלה שמתנכרים למסורת המוזיקלית של הדורות הקודמים, וטיפחו וריאציות מקומיות לסגנונות כמו היפ-הופ וטראנס. ביילה פאנק בברזיל, קודורו באנגולה, בוליווד הודי (אפילו שהלהיט שבדרך "ג'ימי" נשמע כמו משהו שהוקלט בסשנים של "דיסקו מניאק"). מיה לוקחת את הסגנונות האלה, מעבירה אותם דרך מערבל הסאונדים הכי כבד בשטח – האולפן של דייב "סוויץ'" טיילור - ועדיין שומרת את הכל בתוך מסגרת פופית שתחולל נפלאות גם במועדונים.

במשך שנים ארוכות האבולוציה של המוזיקה זכתה לקפיצות דרך בזכות סגנונות מוזיקליים שניהלו פינג פונג בין שני צדי האטלנטי. צעירים אנגלים ואמריקאים גנבו אחד מהשני רעיונות, שמו אותם בקונטקסט חדש, והמציאו, בלי להתכוון, סגנונות מוזיקליים. נדמה שתנועת המטוטלת הזו דעכה לחלוטין, ואולי אפילו התחילה להסיג לאחור את מחוגי השעון. "קאלה" מציע דיאלוג חדש, כשהוא לוקח בחזרה מרחובות ריו, ניו דלהי ולואנדה את המוטציות המקומיות של ההיפ הופ האמריקאי, ושם אותם מחדש בקונטקסט מערבי. "קאלה" הוא אלבום יוצא דופן, ואלבום שמצליח לבלוט בתקופה שכמויות הולכות וגדלות של מוזיקה רק מנסות להסתיר את העובדה שהמחזור לא תמיד מועיל לסביבה.

מיה, "קאלה" (BNE)