זאב שיף

לאגור שיף עין חדה כשל רשם. בכל זירה הוא מסוגל לקלוע לכמה פריטים בשולי התמונה שיאפיינו בדיוק מרבי את מרכז ההתרחשות. אם זו חומוסייה עינו תצוד את תמונות הגנרלים והעסקנים שנראים מחובקים עם בעל העסק, ובבית אבות הוא יזהה את סגנון הקישוטים שיתריעו על החג הקרב מבעוד מועד.

כל זה נכון עד שהוא מגיע לסכסוך הישראלי–ערבי; שם תמיד מבטו שובר שמאלה חזק, לוכד רק את הגועל שבישראליות, מחמיץ בעקביות את העובדה ששתי תרבויות נקשרו כאן בקשר של הכערה הדדית והרסנית. "מה שרציתם", ספרו החדש, הוא סוג של סיוט: את החלום הציוני הוא מציג כמעין סטייה מינית וחולנית ואת המציאות הציונית כחברה בע"מ חמסנית שעתידה להישדד ולפשוט רגל.

במרכז העלילה עומד הקשר בין שתי דמויות, אמן כושל וצמא להכרה וקבלן מנוון ומשגשג, שביד המקרה חוברים יחד, ובמשותף מנסים להקים על גבעה קטומה בלב השומרון שטייטל שנמחה זה כבר מן העולם. יש לא מעט ברק ברעיון הסאטירי הזה, במיוחד כשאת יהודי העיירה אמורים לגלם בני הכפר השכן שמהם נגזלה האדמה מלכתחילה. אבל גם פרויקט זה אינו יכול לצאת לפועל בקווי המתאר של רומן הרסני כל כך במהותו.

יותר מכל אגור שיף מנסה לנסח לעצמו את הפארדוקס שביצירת אמנות בתנאי כיבוש, כאשר היוצר ממוקם בצד השליט ולא הנשלט. באופן מסוים, שיף מדגים כאן כיצד כל צורה של ביטוי תהווה בהכרח שיתוף פעולה עם אקט הגזל הפוליטי-כלכלי-צבאי. הוא מתאר כאן מילכוד, והדרך החוצה ממלכוד זה מבחינתו היא מיטוט המבנה פנימה, לתוך עצמו, ובכך הימנעות מלקחת כל חלק במבנה העל, או בחברה בישראלית ומגמותיה.

אם מקבלים את עמדותיו המיוצגות של שיף אז אפשר אולי להבין את שיטת הפעולה שלו. הצרה (מבחינת קורא זה) היא שאינני מסכים עם הנחות היסוד שלו מראשיתן. תחילה, ההעמדה של כובש ונכבש כשתי יישויות מובהקות מחמיצה לגמרי את הגרוטסקה האמיתית כאן: עם אחד שמדבר על עצמאות ושחרור כשעיקר מגמותיו הן נקמה ואי וויתור מוחלט. ועם שני שמדבר בלי סוף על שלום כשבפועל כלל לא לקח בחשבון את הימצאותם של שכניו במקומם ומתוקף זה מפליא בפוגענות שלו בהם; כלל לא ברור פה מי החזק ומי החלש, מי הוא זה שמכוון את העניינים. וגם אם היו רוצים, האם בכלל אפשר לעצור את הדינמיקה הקיימת?

יש משהו מצער בעולם הפוליטי-בלבד בו מתרחשת יצירתו של שיף, כי אותו כושר אפיון ואבחנה בלתי רגילים מתבזבזים על הצהרה פוליטית כפויה ושוללנית. יש לא מעט אמת בגועל של שיף מהישראליות העכשווית, אבל המינימום המתבקש מצורת הגרוטסקה היא שתהיה עקבית במבטה גם בעברו השני של הגבול שהרומן של שיף חוצה אותו לא פעם. הנה למשל תיאור של שיף את המחסום (בעמ' 44): "מעבר לגדר השתרך תור של אנשים נפולי פנים שהחיילים...טפטפו אל בין מחסומי הבטון...החיילים שתקו בפיות מלאי מסטיק. תינוק יילל, ילד התייפח ואמו פנתה בתחינה אל אחד החיילים. הוא החזיר לה את הנייר שהגישה לו, הזיז אותה הצידה בקנה הרובה ודיבר לתוך מכשיר הקשר." לכאורה, תיאור על דרך ההתבוננות, אבל למעשה הישראלי מזוהה עם כל מה שהוא מכאניסטי, מלאכותי וגס – והערבי עם כל מה שהוא אותנטי, אנושי ופשוט. לערבי יש קול – לחייל מסטיק, לאשה תחינה – לישראלי רובה, וכן הלאה. ישנם גם עוד מעמדים כאלה, ואף מוקצנים יותר, של בדיקות גוף של אזרחים על ידי ג'יפ שבולט ממנו קנה רובה שאף יורה צרור ללא הצדקה.

באמנות ככלל יש משהו שאינו סובל את הפוליטי המוצהר, את ההזדהות המוחלטת עם אידיאולוגיה או צד מסוים. הרגישות האמנותית היא בדיוק זו שאמורה לעמוד על ההפכפכות והחולשה שבהיות אנושי, ואולי אף לחמול עליה, אפילו בצורה האכזרית והמצליפה של הגרוטסקה. עבור הקורא, עצוב לו מעט על הדמויות הפגיעות שנקלעו למסכת מתעללת כל כך תחת ידיו האמונות של הכותב. מצד שני, יתכן ושיף גם צודק, והמחר שלנו הוא באמת קטסטרופה נלעגת.


"מה שרציתם", מאת אגור שיף. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר