וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

באסה או קלאסה

רונן ארבל

4.9.2007 / 16:17

פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על זמנית או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם "The Universal" של בלר

מלחמת הבריטפופ של 95' לא הותירה אחריה שבויים. אחרי שברגעים הראשונים היה נדמה ש- "Country House", השיר הכי דוחה ברפרטואר של בלר, ניצח בקרב את "Roll with It", עוד שיר מיותר של אואזיס, הגיעו האלבומים, "The Great Escape" של אלברן ושות' אל מול "(What's the Story) Morning Glory" של האחים גלאגר וחבורת שכירי החרב שלהם. האלבומים האלו סימנו היפוך במגמה, כש"גלורי" הפך לאחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה של הרוק הבריטי, צחצח את בגדי האצטדיונים של אואזיס והוליד ניסיון לכיבוש אמריקה (שלא בדיוק צלח את השאיפות המגלומנית של נואל גלאגר), ואילו "דה גרייט אסקייפ" לא רק שסבל מנחיתות מספרית, אלא גם הוביל לגל אנטגוניזם כלפיה. בעוד אואזיס חיו, נשמו וניגנו רוקנ'רול, בלר נראו לפתע נקיים ואלגנטיים מדי, משכילים ומתחכמים מדי (טוב, ליד ליאם גם רוחמה אברהם נראית מתחכמת) ובעיקר חסרי אנרגיה.

אם מכירות האלבומים היו אינדיקציה לפיחות במעמדה של בלר ותחילת העידן המפלצתי של אואזיס (שהסתיים בשתי הופעות ענק מנצחות), הרי שהקרב על הסינגל השני מתוך שני האלבומים - "Wonderwall", כוכב השבוע שעבר, ו-"The Universal" של בלר, כבר היה נוקאאוט מכאיב. בעוד "וונדרוול" קרע את המצעדים בכריסמס, "דה יוניברסל" נכנס למקום החמישי ומשם צנח באופן חופשי וללא רזרבות (ומשם הסינגלים הבאים, "Charmless Man" למשל, כבר היו כמעט כישלונות, מה שהוביל את בלר לרה-אורגניזציה לואו-פיי-ת והמצאה מחדש עם "ביטלבאם", כנראה השיר הטוב ביותר של בלר אי-פעם, אבל על כך בפעם אחרת).

אליבא דה 95' בלר הם אלו שניצחו בקרב ואואזיס במלחמה, אלא שהזמן שחלף מאז הבהיר שמי שנמצא כאן כדי להישאר הוא דיימון אלברן (ע"ע גורילאז, דה גוד דה באד אנד דה קווין ואפילו האלבומים של בלר מאז) ולא עוד חוליגן-נרקומן שאוהד את מנצ'סטר סיטי (איך אפשר לאהוד את הקבוצה הזו כשבעיר שלך יש את היונייטד?). למעשה, "דה יוניברסל" הוא נגטיב נפלא ל"וונדרוול", שגם הוא מנסה (ומצליח) להציג אמירה פרטית ואישית לצד כזו כוללנית יותר, שלא לומר דורית.

במובן מסוים - מוזיקלית וטקסטואלית - "דה יוניברסל" הוא המשך אלגנטי, עשיר וראוותני - ראוותנות היתה מילת מפתח ב"דה גרייט אסקייפ" - ל"End of the Century" מ"פארקלייף" (גם הוא בלדה מרגשת וסוחפת שמגדירה היטב את הדור המשועמם שבו אף אחד לא רוצה להיות לבד); במובן אחר, הוא המשך של "This is A Low" האדיר, שיר שעצבות ודכדוך כתובים לכל אורכו, אולם בשל יופיו הרב הוא מצליח לרומם בכל זאת.

על פניו מדובר ביומרנות - ואין עוררין כי אלברן הוא טיפוס יומרני - אבל קשה שלא להתייחס לרגישות העצומה שקיימת ב"דה יוניברסל"- בתזמור המאלף שמתגבר, בטקסט, ביחס בין המלודיה של הבית לפזמון (ואפילו בקליפ שעושה כבוד ל"תפוז מכאני") - עדין ולא מתלהם (בוודאי אל מול הקלישאתיות של "וונדרוול"), שקשה להבין איך הוא לא הפך בזמן אמת את היוצרות. הרי מדובר בהמנון שהתנגדות אליו היא מיותרת - כשאלברן שר "When the days they seem to fall for you, just let them go" לא ברור איך בבריטניה כולה לא נרשמה צמרמורת קולקטיבית בכל פעם שהוא הושמע ברדיו.

"The Universal", בלר - קלאסה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully