מסמר שיער

      שלמה ארצי של הסאדו-מאזו נתן אמש את ההופעה הכי בת-זונה שאפשר בגני התערוכה. שרון אריאלי הרוס מניין אינץ' ניילז

      שרון אריאלי

      1. להופעות מחו"ל במדינה שבניגוד למה שהיא חושבת, לא נמצאת במרכז עולם התרבות, יש השפעה כפולה: בנוסף לגודל ואיכות המוזיקה עצמה, היא תמיד מזכירה לנו את מה שלמוזיקה הישראלית אין, ואולי גם לא יהיה-אנרגיה. אין תחליף לצפייה בטרנט רזנור, ויותר מכך בגיטריסט המדהים שלו, ארון נורת', מכסים כל סנטימטר על הבמה, קופצים, צורחים, עולים ויורדים. שניהם אמנם לא התקרבו לרמות הטירוף שאיגי פופ הפיץ באותו מקום רק חודשיים לפני כן, ובכל זאת: עוד לפני המוזיקה עצמה, גודל ההפקה, התאורה והבמה, הדבר החשוב מכל הוא החיות העצומה שמפעמת בעורקים של ניין אינץ' ניילז, כשהם מריחים את הזיעה בקהל המשולהב שלהם. לשאלה מדוע למוזיקה הישראלית אין את היכולת למעוך את הקהל באופן שיגרום לו לאחוז במכשירי הדור השלישי שלהם כנשוכי כוכבי רוק, צריך לייחד מקום רחב ונפרד. אבל למי יש כוח לזה עכשיו. עדיף להתרכז במוזיקאי הנערץ ביותר על דיוויד בואי בחמש עשרה השנה האחרונות.

      2. רזנור הוא לאו דווקא הטיפוס של מוזיקאי נוסטלגיסט, אבל הוא בהחלט השלמה ארצי של הסאדו-מאזו: הוא ביצע בעיקר שירים ישנים, אלו שהפכו אותו לארכטיקט רעש כה אהוב, מבקש מהקהל למחוא כפיים, והם בתמורה מדליקים מציתים. ולמרות זאת, האותנטיות של רזנור נשפכת לו מהמיתרים, ומקמטי המצח. הוא אוהב לתגמל את הקהל שלו, מחזיר לו בקלאסיקה על כל פדיחה טכנית שהייתה על הבמה (מישהו בהפקה הולך לבקש עבודה אצל עינת שרוף בקרוב), יורד אליו (בביצוע של "Piggy"), מביע את הצורך העצום שלו בהתחככות פיזית עם מעריצים בלבוש מינימלי. למרות שהוא מופיע באינטנסיביות, כשרזנור אוחז את ראשו בשתי ידיו, מעוות את קולו עד למקסימום שהביולוגיה מאפשרת לו, הוא אינו משחק ברוק'נ'רול, אלא הוא הרוק'נ'רול עצמו. בהתאם לכך, הביצועים הטובים ביותר בהופעה, מלבד ההמנון הלאומי של רזנור בו נעסוק בהמשך, היו ל"Head Like A Hole" ו"Closer" ( הידוע בכינויו "אני רוצה לזיין אותך כמו חיה"), שבהם חזון הסאונד שלו התלכד עם פריקת האנרגיות של הקהל. גם החלק הלפטופי של ההופעה היה מאתגר, אבל הקהל לא הגיב לו באותה התלהבות של תחילת המופע, אותו תפר רזנור במיומנות של שועל. למעשה, טוב היה עושים הניילז אם היו מקצרים את ההופעה בשלושה-ארבעה שירים, וכמו ארוחה טובה באמת, היו משאירים טעם של עוד.

      3. וברקע ההופעה, הדגלים הכתומים של אורנג' התנופפו בעיני הנוכחים, משפריצים לכל עבר חזון קפיטליסטי שכבר מחק מעשית את חברות התקליטים, והשאיר להם את הפטרונות על מוזיקה פופולרית בעת החדשה. בסיכומו של קיץ 2007, זה לא דבר רע בהכרח: גני התערוכה לא היו מפוצצים, כרטיסים עדיין נמכרו בקופות, וסביר להניח ש-11 טונות הציוד של הפקת המופע הן לא בדיוק כסף קל. התמיכה של חברות הסלולרי בקמפיינים מושקעים בחו"ל אולי מלווים בריח מעורר בחילה, אבל זה לא הפריע לסוציאליזם של ניין אינץ' ניילז להישמע ברעש אצטדיונים מהדהד, ולקהל לשיר על "הכסף של אלוהים". כל מה שאורנג' עשו, זה לאפשר לניין אינץ' ניילז לשיר עליהם, להרוויח מזה כסף, ולקהל לראות מופע עולמי מהשורה הראשונה. חוץ מהצדקנים, כולם אמורים לצאת מרוצים מהערב הזה.

      4. בסוף, רזנור ביצע את ה-שיר. הוא ירד מהבמה למשך 20 שניות, חזר למול הקלידים, לא עצר לעוד נאום CNN שחוק. בפעם הראשונה ששמעתי את "Hurt", זה היה במהלך פרק של "רצח מאדום לשחור", כשדניאל בולדווין מגלה שאשתו עזבה אותו. הוא עמד מול המראה, אומלל ומעוך כמו פרסומת של הקמפיין למלחמה בסמים. כשרזנור ביצע את השיר אתמול, מושלם פי כמה מהמיתוס הג'וני קאשי ז"ל, הוא נראה בדיוק כמו בולדווין בפרק ההוא, משל היה זה השיר האחרון שהוא עומד לבצע אי פעם. והסיגריות נשאפו, והעיניים צרבו, ורזנור התגבר כמעיין. הקהל ניסה להאפיל עליו, אבל רזנור כנראה מבין משהו בלוח השנה היהודי: זהו חודש הסליחות עכשיו, ורזנור התפלל את אחד השירים המושלמים ביותר שנכתבו בכוונה עמוקה, שלאחריו לא הייתה צריכה להיאמר מילה נוספת, וכל תו היה גורע.

      *הערת המערכת - איגי שמיגי, אתמול ניין אינץ' ניילז היו הלהקה הכי טובה בעולם

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully