מי שהולך במודע ובמתכוון לתערוכת הבוגרים של המכון לאמנויות-תל חי, הוא או משוגע, או שמישהו משלם לו בשביל להשתגע. אף אדם שפוי לא יצא מביתו, יכבה את המזגן המפוצל, וילך לראות תערוכה שהטמפרטורה הממוצעת בה היא 37 מעלות בצל, ואחוזי הלחות הם 99% גם בשעה תשע בלילה. כמו בסאונה רטובה, קשה לשהות בחלל התצוגה ביהודה מרגוזה 36 ביפו יותר מ-10 דקות, וגם לא מומלץ מבחינה בריאותית. הדפים עליהם כתבתי את הביקורת נרטבו, הדיו נמרחה, החולצה התלכלכה, ומילים אלו נכתבות מזכרון חלש ומעורפל של מח שנמס תחת השפעה קשה של חום, תשישות והזיות, שרק עצם הגולגולת הצליחה למנוע ממנו לנזול.
התערוכה "מהצפון באהבה" שאצר והנחה איתן בן משה מיועדת לפסיכים בנפשם: לאלה שתנאים פיזיים קשים כולל טיח מתפורר, תקרות מסוכנות עם ברזלים חשופים, כתמי זפת יבשים וסתם צבע מתקלף לא ירתיעו אותם; לאלה שיצליחו למצוא את החלל הנחבא במבנה מסחרי ישן ונטוש ללא כל שלט, סמוך לשוק הפשפשים; לאלה שאינם נרדמים בלילה מנדודי שינה והרהורים על "האמנות הישראלית הצעירה- לאן?" (שעות הפתיחה הם, בימי חול, משעה 19:00 עד 23:00); ולאלה שמתעניינים בסך הכל בחמישה סטודנטים לאמנות מהמכללה הכי צפונית בארץ. לכל אותם 8 קוראים שעונים על הקריטריונים האלו, ולכל אותם 5 בוגרים שבאו מהצפון הרחוק לעיר הגדולה, מוקדשות 500 המילים הבאות; "מהמרכז באהבה".
כאילו כדי להפוך את תנאי הצפייה הבלתי נסבלים לסיוט אמיתי, דאגה יהודית יוגב להציק גם לחוש השמיעה של הצופה עם מיצב במרכז החלל, שמנטרל כל אפשרות להימלט. רעש בתדר דיגיטאלי, מצפצף, מונוטוני, שיכול לערער גם את נפשו של האדם היציב ביותר, "מתנגן" (איזו מילה עדינה) בלופ אינסופי. העבודה, הנקראת "דו דיאז (Hz 17.32) תדר עובר בחומר", כוללת בנוסף לסאונד המעצבן גם גופים תלויים, עבודת רצפה בגבס עם כדוריות אפורות קטנות ושקית ניילון שבחלל המוזנח קשה לדעת אם היא עפה לשם במקרה או שהיא היתה שם תמיד כחלק מהעבודה. לא קל להתעלם מהסאונד המציק, אבל העבודה מעניינת כשלעצמה, והיא הזכירה לי תצלומי אוויר של שטחים חקלאיים בהם התפזרו פצצונות מצרר, שצה"ל טען בתוקף שלא השתמש בהן במלחמת לבנון השנייה.
מוזר שהמלחמה לא באה לידי ביטוי ישיר בעבודות הסטודנטים מאצבע הגליל. בחדרון עם גג אסבסט, אסאלה אבו-סאלח מציגה דיבור עקיף על מלחמות בעבודת וידאו שבה מדברים דרוזים מרמת הגולן, ליד מבנה מאבני בזלת מקומיות שבנתה האמנית, על משמעות המילה "בית" עבורם. סרט הווידאו הארוך עליו עבדה אבו-סאלח שנה שלמה, התקצר ל- 80 שניות בלבד בלחץ הצנזורה של המרואיינים שלפתע פחדו לחשוף ולהיחשף ברבים ופניהם טושטשו. התוצאה הסופית מאכזבת לעומת הנושא הטעון, וחבל שפעולת הצנזורה לא מבוטאת בצורה מוצלחת יותר. אולי היה מקום לחשוב על הצגת הווידאו המצונזר בטכניקה אחרת.
גם ליאת סורוקר מתעסקת בעבודתה "כל מקום" במקום ובבית. אלו ציורי שמן על בד שנשקפים מהם נופים שלווים עם עצים רחבי עלווה, שבילים מטופחים ובתים. אבל אין זה "כל מקום" כהגדרתה, ולמרות העצים הגדולים אין זה אזור אירופאי אלא ברור שזה "מקום" ישראלי, על פנסי שבילי האספלט שבו, שרוצה להיות "כל מקום", אבל השלווה המצוירת שבו עלולה בכל רגע להתמוטט. גם העבודות של אילן יערן נראות על סף התמוטטות. יערן מלפף ענפי עצים זה לזה וחובש אותם בסלוטייפ צבעוני, מקושש סבך מלאכותי מאיברי עצים כרותים. בסבך הזה נתפסים חפצים אמנותיים שונים כמו פורטרטים או מדפסת, ולתוצאה המתקבלת יש נוכחות בולטת שקשה להתעלם ממנה בחלל.
לעומת עבודותיו הגדולות של יערן, גם מעבודותיה הקטנות של רוני פקר כדאי שלא להתעלם. אם בסאונה הזו של התערוכה נשארו לכם עוד כמה רגעים לבלות לפני שתתמוטטו לגמרי מעומס החום והלחות כדאי להקדיש אותם ל"רגע" של פקר. סדרת אובייקטים קטנים מפימו צבעוני וזוהר של סדנאות יצירה לילדים פרושים על גבי שולחן לבן ונקי ונדמים לווריאציה על רוכלי שוק הפשפשים הסמוך. קשה לומר מה בדיוק מציגה פקר, כשם שקשה לדעת מי בדיוק קונה את מה שמציגים לראווה הרוכלים בשוק. על שני קירות מתפוררים שממול לשולחן מציגה פקר רישומים ילדותיים בטוש צבעוני ממוסגרים במסגרת לבנה המתקשרת עם השולחן. הרישומים ביד מרושלת תלויים ללא סדר מחושב, ונדמים כמחווה צפונית לגורו המרכזי, רפי לביא ז"ל, שהלך לעולמו השנה.
"רציתי תערוכה אחרת ממה שמקובל בבצלאל ובמדרשה", מסכם האוצר איתן בן משה. "משהו יותר אישי ופחות ראוותני וגרידי בעשייה. לא תערוכה בגלריה מסחרית מכובדת שבה כל אחד מתבצר בעמדה שלו עם כרטיסי ביקור, אלא חלל אחד משותף לכולם שהוא גם מאוד גולמי". הכניסה למשוגעים בלבד.
יהודה מרגוזה 36
שעות פתיחה: ב'-ה' 19:00 23:00
ו'-ש' 11:00 14:00
פתוח עד 15/09