רשת מרפאות אריל

השם אריל בריקה (Aril Brikha) בוודאי ידליק נורה אצל חובבי הטכנו הוותיקים. מדובר ביליד אירן שעקר בגיל 7 אל רחובותיה הקרים של שטוקהולם, והתחבר בתור נער לאלקטרוניקה חלוצית שיינק מהרכבים ואמנים כמו פרונט 242 וז'אן מישל ז'אר. באמצע שנות התשעים, כשגל הטכנו השני פרץ את גבולות דטרויט (וכמובן שלא פסח על בריקה) וקולקטיבים כמו אנדרגראונד רזיסטנס החלו לייצר תהודה גם – או, אולי בעיקר – באירופה, הוא החל ליצור מוזיקה עצמאית, אולם הדמואים ששלח ללייבלים שוודים מקומיים שעדין לא היו מוכנים לניצוצות הגאות של היוצר הצעיר, נדחו בקור ונימוס אירופאי טיפוסי.

קרן האור של בריקה הגיעה ממרחק של אלפי קילומטרים, כאשר אחד האנשים המשפיעים בעיר המכונות זיהה את הפוטנציאל של הנער. היה זה לא אחר מענק הטכנו דריק מיי – אחד משלושת הטנורים המייסדים של הז'אנר (ביחד עם חואן אטקינס וקווין סונדרסון), שהחתים מיידית את הקטע "Groove La' Chord" (מתוך האי.פי "Art of Vengeance") בלייבל הפרטי והמצוין שלו פרג'ייל (האח הקטן של Transmat), והפך אותו לאחד מהמנוני הטכנו של כל הזמנים.

בריקה עבר מאז סוף שנות ה-90 כברת דרך ארוכה בתור יוצר - הוא התבגר, התחדד ובעיקר הושיט יד אל עבר הדופק של תעשיית הדאנס העולמית. הצעד הכה חשוב של התעדכנות שוטפת והבנת הצרכים של התעשייה בכללותה - הדי ג'ייז והמוזיקאים, כמו גם של הבליינים - הוא זה שחורץ את גורלם של אומנים בתעשיית המוסיקה האלקטרונית – מי מהם שמשכיל להתעדכן ולהישאר רלבנטי בתוך ההיפר-שינויים, ממשיך להחתים את הדרכון מסביב לעולם ולפוצץ קופות ונחיריים. מי מהם שלא, נשלח למגרש הגרוטאות וממתין לרגע שיוכל להמציא את עצמו מחדש.

בריקה שלמד לקרוא היטב את המפה שחרר הקיץ לעולם אלבום האוס גאוני בנקודת זמן קריטית - נסיגתו של המינימל טכנו הגרמני וחזרתו של הדיפ האוס בגרסתו הבסיסית ביותר (אפילו ריצ'י האוטין מנגן היום קטעים של דניס פרר. לאן הגענו?).

האלבום "Ex Machina" (וריאציה על המונח התיאטרלי "דאוס אכס מכינה". השד שבמכונה, שמכוון לסוף מחזה מפתיע שאינו נגזר מעלילתו) מאגד לתוכו 12 קטעים מהפנטים שיצליחו להדביק אל הספה - או אל הרחבה בשעות הדמדומים שלה - קשת רחבה של חובבי מוזיקה; מאנשי טכנו מהונדסים ועד אנשי האוס וסול. בריקה עושה זאת בעזרת טריק מוכר, הכי מוכר שהוא עדיין המקום בו כל כך הרבה נכשלים - המלודיה וההרמוניה שמצליחה לגשר בין מקצבי טכנו קלים לבין פדים חלומים מארץ הדיפ האוס.

עם קטע שעונה לשם "Last One" פותח בריקה את האוסף. הקטע מציע מלודיה שברירית, שנשענת על מקצב האוסי מוקפד אפוף פדים עמוקים. הקו המנחה הזה ממשיך לאורך כל הדיסק בצורה שלא מצליחה לשעמם לרגע. בקטע "Room 337" העניינים שוב מתחילים להיגרר לכיוון של גאונות כשמלודיה מהפנטת ומושלמת נמתחת על פני מקצב טקי חד. לפרקים הקטע מזכיר את "Stoppage Time" של גיא גרבר, שהצליח גם להקפיץ בעזרת אותה נוסחה, כלומר תובנה וכישרון, את תעשיית הדאנס העולמית על רגליה האחוריות.

בדומה לסינגלים של גרבר, גם באלבום הזה בוקעים לאוויר המועדונים הדחוס כמה קטעים שיישארו אתנו ליותר מדקה וחצי; קטעים שמנחיתים את מפלס הפוזה ומוצאים את דרכם מארגזי תקליטים של טכנאודים גרמנים קשים ועד לרחבות הדביקות של איביזה. לגזור ולשמור לנכדים.

אריל בריקה, "Ex Machina" (פיספרוג)