הצילו את המציץ

המחווה ההיצ'קוקית היא דבר שכל במאי אמריקאי בשלב זה או אחר בקריירה שלו חושב שהוא מסוגל לעשות יותר טוב; בין אם זה רוברט זמקיס ב"מתחת לפני השטח", פיל ג'ואנו ב"משולש מסוכן", בראיין דה-פאלמה בכמעט חצי מהסרטים שלו, או אפילו גאס ואן סנט בגרסת הנייר קופי שלו ל"פסיכו", נראה שהיצ'קוק הוא ז'אנר בפני עצמו - ראשית אתה לא ממש יכול להעתיק מז'אנר שכזה, אלא בעיקר לחוות כלפיו בהערצה, ושנית תיאור כמו "היצ'קוקי" לכשמשתרבב לביקורת על הסרט שלך, יהה לרוב מחמאה.

"דיסטרביה" של די ג'יי קרוזו (שביים בעברו פרקים נבחרים מ"המגן", "סמולוויל" ו"The Salton Sea", הסרט ההזוי הזה עם ואל קילמר), מתפקד בשטח האפור שבין מחווה לציטוט, אך כאמור הנסיון מלמד אותנו ששנייהם כשרים כאשר מדובר בז'אנר היצ'קוק מבלי שמישהו יצעק "גוואעלד! פלגיאט!".

קייל, נער צעיר שאיבד את אביו (לנגד עיניו) בתאונת דרכים מזעזעת (פתיחה מצוינת), דופק וואחד בוקס למורה לספרדית שלו ונשלח למעצר בית. לאחר שאימו (קארי אן מוס, שבבירור עשתה את המעבר מדמות הכוסית לדמות האמא הכוסית) מנתקת לו את הטלוויזיה ואת האקס בוקס, נאלץ קייל לחפש אמצעי אחר להעברת השיעמום הגדול, בעיה שבעזרת אשלי, השכנה החדשה והסופר חמודה שלו, ומשקפת, נפתרת חיש-מהר. בין הבריכה למקלחת של אשלי – באמת קשה להאשים אותו - קייל מוצא זמן להציץ גם לשכנים האחרים שלו ואחד מהם, מר טרנר שמו - לאחר ידיעות חדשותיות על נערה ג'ינג'ית שנחטפה והתאמה חלקית לפרופיל החוטף - מצליח לעורר את חשדו.

האם מר טרנר אשם? האם קייל הוא סתם פרנואיד, שעדיין שרוי בטראומה ממות אביו? האם שילוב בין היצ'קוק לצעירים אמריקאים חרמנים יעבוד? קשה להבחין אם הרפרנס ל"חלון אחורי" (שהוא ללא ספק מכוון), הוא מחווה תמימה, או מקור השראה. הנח משקפת בידיים של מישהו, תן לצופה להציץ דרך אותה משקפת – כאילו שהיינו צריכים שוב לגלות שהקולנוע הוא סוג של מציצנות - בקש מהחשוד העיקרי בסרט להביט לצופה בעיניים (תרועת חצוצרות קלה לא תזיק) וקיבלת סרט שעובד לא פחות טוב מג'יימס סטיוארט על כסא גלגלים. השאלה הנשאלת היא: אם זה עבד כבר ב-1954, מה הטעם לעשות את זה שוב? כן, אפילו אם התוצאה היא חיובית.

והאמת היא ש"דיסטרביה" הוא לא סרט כל כך טוב ואולי בגלל כל הנאמר למעלה. התסריט לא רע, הוא משוחק די טוב, יש הרבה רגעים מותחים (אם כי כמה צפויים מדי) וכמה רגעים מצחיקים, בעיקר בזכות רוני, חברו האסייתי של קייל; הפתיחה המטרידה זורקת את הצופה לתוך עולמו הפנימי של קייל ביעילות מירבית, דיוויד מורס, שחקן המשנה התמידי חשוד כמו תמיד ואשלי, השכנה החמודה של קייל היא ממש ממש חמודה. לא, אבל ממש (נאמר זאת כך, געגועים לגרייס קלי לא נרשמו). ובכל זאת, נראה שלסרט לוקח זמן מה להמריא, וכשהוא סוף סוף מגיע לכדי מימוש עם תפנית בלתי צפויה (ע"ע "From Dusk Till Dawn"), משתנה גם הז'אנר שבתוכו הוא שוחה ממותחן פסיכולוגי היצ'קוקי, למותחן אימה שמרפרר ללא הפסקה (או בושה) ל"שתיקת הכבשים" (איך לרוצחים סדרתיים תמיד יש בתים מגניבים עם מלא מרתפים?), דבר המשאיר את הצופה עם תחושה של שני סרטים בלתי ממוצים.

אני לא יכול להגיד בבטחון מלא ש"דיסטרביה" הוא סרט רע. מדובר ב"סרט כבלים" קלאסי, כזה שאפשר בכיף להיכנס אליו מהאמצע כאשר תופסים אותו בטעות בטלויזיה לפני השינה, ולהנות. למען האמת זו תיהיה פחות או יותר הביקורת שלי על כל הסרטים האחרים שהחליטו להכניס קצת DNA היצ'קוקי לתמהיל הגנטי שלהם. אחרי צפייה ב"דיסטריביה" המסקנה שהגעתי אליה היא שיכול מאוד להיות (ואני חס וחלילה לא אומר את זה בשביל לרפות את ידיהם של אי אילו במאים אשר עובדים על סרט ההיצ'קוק שלהם כעת), שבשביל לנצוץ באור יקרות בתוך הז'אנר הקרוי "היצ'קוק", צריך להיות במאי אנגלי מת.