שקרנים פתולוגיים

האלבום הרביעי של ה-Liars הוא אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים להכניס עכשיו למערכת. אלון עוזיאל דובר אמת

אלון עוזיאל
09/09/2007

ה-Liars תמיד היו להקה טובה. לא משנה באיזה סגנון הם נגעו, מה הם ניסו להיות ואת מי שאפו לרצות, הם תמיד יצאו מהסיפור בלי ללכלך את הידיים. יש להם את הסאונד הייחודי והמצוין שלהם – עם זה אי אפשר להתווכח. הליארז נעים בין קוטביות סותרת - בין Pאנק לרוק פרוגרסיבי, בין צלילים תעשייתיים ורעשים צורמים לדרים-פופ מתקתק. בכל אלבום הם משתנים סגנונית כמעט לחלוטין, אבל עדיין נשארים השקרנים הכי מזוהים בסביבה. מאלבום לאלבום הם הופכים יותר לאייקון, וכל זה מבלי לעשות יותר מדי רעש (באופן רכילותי. מבחינת המוזיקה הם לא מוותרים על רעש בכלל).

כשיצא “They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument On Top” ב-2001, נצמדתי ל-“Mr. Your on Fire Mr.” כי הוא היה אחד מקטעי הפופ-גיטרות הכי טובים בשנה ההיא (וזה לא שלא היו לו מיליוני מתחרים). הליארז הציגו אז מן קלילות נון-שלנטית כזו, ששמה אותם באזורים המגניבים יותר של חזרת-הרוק לחיים שלנו. שלוש שנים אחר כך, כשיצא “They Were Wrong, So We Drowned” הם כבר לא היו אותם הילדים. הם רצו להוכיח שהם מוזיקאים אמיתיים ולא עוד בובה של M2.

לא יאמן כמה ליארז היו רעבים באלבום הזה להערכה. הם חפרו אחורה בתקליטים שמכילים שירים ארוכים, וחיפשו את הדרך המהירה ביותר לגרום למבקרי מוזיקה להוסיף את המילה "ארט" למוזיקה שלהם. הם אפילו עטפו את האלבום בקונספט מהפנט. בשנה שעברה, כשיצא “Drum’s Not Dead”- גם הוא זכה לקונספט משלו – כבר היה ברור שהם לא עוד כמה היפסטרים שמזמינים טי-שירטים מת'רדלס. הם עברו לברלין, ינקו השראה מקראוטרוק ושאבו את האוויר של סוניק יות'. הם הכניסו לאלבום שתי מערכות תופים במקביל וגרמו לרבים לסלוד מהם ולמעטים להעריץ את האדמה שהם דורכים עליה.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל

להגדיל בשקר תשעים

עכשיו יוצא האלבום החדש שלהם והרביעי במספר. קוראים לו גם “Liars” והוא אחד מהדברים הכי טובים שאתם יכולים להכניס למערכת שלהם בימים אלו. פתאום, ה-Liars עושים פופ. שוב. אולי לא ממש. טוב, בערך. מה שהם יוצרים הוא משהו כמו הפופ שאנימל קולקטיב – חברים קרובים מהשכונה דרך אגב - עושים. הוא מורכב, קצת כבד, ולא בהכרח קל להאזנה, אך באופן יחסי – בהתאם ללהקה – יש כאן להיט אחר להיט. שירים שמורכבים ממלודיה ופזמונים שאנשים מסוימים יכולים לתפוס כקליטים.

“Freak Out” הוא הכי Jesus and Mary Chain שאפשר. יש בו שוגייז, מתקתקות וטונה של סטייל; “Clear Island” הוא גאראג' אנרגטי עם אפקטים מושלמים; “Sailing to Byzantium” מתפתח אט אט עם קלידים ואווירה מכשפת, ואז נכנסים הקולות הגבוהים האלו, שירסקו לכם את הלב בערך כמו ש-“The Other Side of Mt. Heart Attack” מהקודם ריסק, ו-“Protection” הוא הסגיר הכי מדהים בעולם – טקסט מעולה, מלודיה מטרידה וקולות שמימיים.

זאת היצירה שחיכינו לה מהם – אם עד עכשיו הייתי משוכנע ש-“Drum’s Not Dead” היה איזושהי הברקה חסרת פשרות, אני מבין שהחדש מגלם את כל מה שתמיד רציתי שה-Liars יהיו. האלבום הזה מורכב מכל מה שעבר עליהם עד היום – קצת מהפופיות של הראשון, המון מהרעב של השני והעומק המוזיקלי האינסופי שגרם לי להיאבד בתוך השלישי. הכל מוצג ב-11 קטעים שמתערבבים בשלמות זה בזה, בלי שום קונספט שמחזיק את כולם ביחד. שם האלבום אומר הכל - אין ראוי ממנו להיקרא פשוט “Liars”.

ליארס, “Liars” (הליקון / Mute)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully