שתיקת הצופרים

אז היה או לא היה? ואם היה, מה היה? ואם לא היה, מה לא היה? מה דעתך, אהוד - אולמרט, ברק, יערי - והאם אתה יכול לחשוף פרטים, או לא לחשוף פרטים לגבי מה שהיה או לא היה? ואם בכל זאת תחליט לחשוף או לא לחשוף פרטים בנוגע למה שהיה או לא היה, אולי תצטרף אלינו אחר כך ל"סאונה חזי", מקום ההתכנסות של כל הכתבים הצבאיים והמדיניים, שם נחגוג את הניצחון שלנו, שכן אנחנו יודעים או לא יודעים אם ראוי לחגוג או לא לחגוג. אומרים שרוני דניאל יקריא שם שירים של אלתרמן.

מאז אותה תקרית שמיימית שהתחוללה בדמדומי הבוקר של יום חמישי, אנחנו עדים לספין הכי תקשורתי שהיה כאן מאז המצאת הערוץ המסחרי: ספין של התקשורת עצמה. לפתע, חזרו הלחשושים, הרמיזות, השמועות שהשתיקה יפה להן - העיתונאים, השדרנים והפרשנים, שזוהי שעתם הגדולה - מדברים-לא-מדברים על מה שאירע שם, נותנים לקהל הצופים להתבוסס בשבבי אינפורמציה, נותנים טפיחות סמויות על השכם לצה"ל, מלוות בקריצה לאבא שלכם שיושב רתוק את המסך.

דיבור כזה, שהיה שגור לאחרונה רק בפרשות מין מביכות, כמו שר בכיר שמואשם בבעילה בכפייה או חבר כנסת שמסתיר ילד ממזר, חזר לבקוע מהמקלטים. אם במלחמה האחרונה, שהתרחשה לפני כשנה, התקשורת אמנם סומנה תחילה כפטריוטית אך גם נואצה על שום ש"סיפקה לאויב פרטים" ו"לא צינזרה" דברים שעלולים היו לסייע לבאים להורגנו, הרי שמיום חמישי היא שבה למוטב של 67'.

האם לא היה זה הרגע הגדול ביותר בתולדות הערוץ השני – גדול יותר אפילו מתכנית הסיום של "חנן ונתן" - בו חתם רוני דניאל את פרשנותו בשיר של נתן אלתרמן, שהיה גם הומאז' לנאום של דוד בן-גוריון בכנסת, וכל כולו מדבר על תהילתם של החיילים האלמונים והמבצעים החשאיים? והאם חילופי דבריו של דניאל עם מגיש מהדורת שישי, עודד בן עמי, דובר צה"ל לשעבר, לא הזכירו את הסצינות האחרונות מ"מועדון קרב", או לפחות תרגיל שנה א' בחוג לקולנוע בכתיבת דמויות מראה?

מה שמקומם כל כך בהתנהלות של התקשורת על כל יחידותיה בימים האחרונים מאז אותו רגע בו כמעט ונדרשנו לחדש את מלאי קופסאות השימורים שלנו (ועדיין איננו יודעים מדוע) - מהכתבים הצבאים-מדיניים ועד הגנרלים הפרשנים, שליחיו הבלתי רשמיים של צה"ל בערוצים השונים, היא לאוו דווקא העמימות - מילת הבאזז לארוחות ראש השנה תשס"ח - אלא תחושת שביעות הרצון העצמי שמלווה אותה. כאילו אומרים, "הנה אנחנו העיתונאים, בניגוד לפוליטיקאים, הפנמנו את לקחי מלחמת לבנון. איננו רצים עוד עם מצלמות בראשי הגדודים ומדווחים על נפילתו של כל טיל ומיקומה של כל יחידה; הו, לא. אנחנו הפכנו לתקשורת אחראית ולמרות שאנחנו יודעים בדיוק מה קרה ומה קורה, ואחרי שתכבנה המצלמות נרים כוסית ונריץ דחקות על חשבון הבורות שלכם עם בקבוק גולדסטאר וזיתים (סורים דפוקים, אלא מה?), לכם לא נאמר דבר, למען בטחון ישראל".

ואם לא די בגישה ההו-כה שבעה ומדושנת הזו, הרי גם שכל אותה חגיגת קריצות פנים תקשורתית-מערכת ביטחונית של המתקת סודות מקבלת מסאז' עדין ושמנוני של כמיהה לימים עברו; ימים שבהם זרועו של צה"ל היתה ארוכה ואיש לא יכל להימלט ממנה; ימים שבהם הפעולות החשובות באמת לא נחשפו לציבור, אלא נכנסו ישירות לגנזכים. הנה רק הבוקר חגגו רזי ברקאי, נחמן שי ואיתן בן אליהו את שובו של צה"ל לימי העבר המפוארים של סיירת מטכ"ל האלמותית. חגגו את העמימות ואת האחריות התקשורתית. חגגו את שובה של הפאה הברונטית של אהוד ברק. חגגו את תחילתה של המלחמה.

וכאשר פותחים את כל אותם גנזכים מגלים שכל אותן פעולות הירואיות, מתוחכמות, כל יכולות ובלתי אפשריות, מלוות באינספור פדיחות. מגלים שאיש מהמשפחות השכולות של אסון מינכן לא ביקש את הנקמה שגולדה מאיר סיפקה לו, ובדרך גם הרגה אזרחים חפים מפשע. מגלים שמבצע סוזאנה במצרים היה עסק ביש חסר תכלית ומפוקפק מבחינה מוסרית (ובכלל, מגלים שפנחס לבון היה סוציופת לא קטן); שהנחיתה בבעל-בק במלחמת לבנון השנייה היתה מבצע ראווה חסר תכלית. שגם מלחמת לבנון השניה וגם מלחמת לבנון הראשונה נפתחו במבצעים מזהירים של חיל האוויר, בדומה (על פי פרסומים זרים, כמובן) לפעולה האחרונה. איך המלחמות האלו נגמרו כולנו זוכרים. בדרך כלל אנחנו מגלים שהגעגועים לאותן מיתולוגיות הן לא יותר מפיקציה ממנה ניזונו במשך שנים. כך שבמקום לדבר על שיקום ההרתעה ולהקריא שירים של אלתרמן, באמת עדיף שנשתוק.