פיז דה לוך

צילום: זוהר ראובני
עריכה: בת גולן

עוד לפני שהבלאק אייד פיז עלו אמש לבמה, הייתה תחושה מיוחדת באוויר בריכות הסולטן בירושלים. ההופעה עם המסר השלומניקי הרגיל של דו-קיום בעיר הבירה, שבדיוק חוגגת 40 שנה לאיחוד שלה, או לכיבוש שלה – תלוי מאיזה צד של עיר העתיקה מסתכלים עליה - כשבקהל ילדים קטנים, הורים מודאגים, קשישים מחויכים, צעירים בכיפות סרוגות, חבורת פיליפיניות, ואפילו אמא מוסלמית אחת, מכוסה כולה בעבאיה, מפזזת לה לצד בתה ומשנוררת סיגריות מאחותי הקטנה, כאילו אין דבר טבעי והגיוני יותר מבחינתה מאשר הופעה של להקת היפ-הופ בעיר השסועה.

ואז עלו לבמה וויל איי אם, פרגי, טאבו, אפל דה אפ והרקדנים חסרי החוליות - והמסיבה החלה. היפ-הופ נע על ציר שבצדו האחד ביקורת חברתית נוקבת, ובשני שירים על זיונים, תכשיטים, מסיבות, כסף, ועוד קצת (הרבה) זיונים, והבלאק אייד פיז יודעים לפזז באמנות בין שני הקצוות האלה, ועל הדרך לגרום לגפיים של השומעים להגיב בצורה לא רצונית, ולזוז אנה ואנה באטרף.

אחרי מטר הלהיטים שבפתיחה, כולל "Shut Up", "Hey Mama", "Let’s Get Restarted", "Don’t Phunk With My Heart", ועוד, הגיעו הרגעים החלשים יותר של המופע, בה כיכבה פרגי, אשה שקולה מרעיד את האדמה ועכוזה החטוב את אזור החלציים של הזכרים בסביבה. היא בחרה לתת לנו דגימה מתקליט הסולו שלה, שללא הציניות והשנינות במילים של וויל, נשמע כמו מוצר של ילדה בת 15. אבל למה להתלונן? מוקדם יותר היא אלתרה לנו חלק מ-"Sweet Child of Mine" של גאנז, וכשחזרו כל חברי הלהקה ומילאו את האוויר עם "Pump It" עצבני, היא דפקה חתיכת הופעה ללא מעצורים.

הלהיטים של ההרכב, כידוע, מהודקים ומתוזמנים הפקתית, מה שעשוי היה לעורר חשש שבהיותם חשופים על הבמה, הבלוף של הבלאק אייד פיז יתגלה (את המופע בבלומפילד מאשתקד פספסתי), אבל את כמות האנרגיות שהחבר'ה האלה מביאים איתם מלוס אנג'לס לעיר הקודש אי אפשר לזייף. גם לא את החיבור המיוחד של וויל, שממש אפשר לראות את היצירתיות ניגרת ממנו, עם הקהל. לקראת הסיום שאל הראסטמן את האלפים המשולהבים סדרת קושיות משעשעות ומבוישות, שבבסיסן השאלה הפשוטה: "האם אתם רוצים להמשיך את המסיבה?". והתשובה הייתה ועודנה, גם בבוקר שאחרי - הו כן, כל כך כל כך רוצים. רק תקיימו את ההבטחה שלכם, תחזרו לכאן גם בסיבוב ההופעות הבא, ונמשיך את המסיבה משם.