פרק ראשון

בגיל עשרים וארבע, בתו של השגריר י?ש?נה רע בלילות החמים, הצפויים. היא היתה מתעוררת תכופות, וכשהשינה כן באה, גופה מצא מרגוע רק לעתים רחוקות, חובט ודש כמנסה להשתחרר משלשלאות אימה בלתי נראות. לעתים היתה מזדעקת בשפה שלא דיברה. גברים סיפרו לה את זה, בעצבנות. לא לגברים רבים הותר להיות נוכחים כשי?שנה. מסיבה זו היו העדויות מוגבלות ולא חד?משמעיות; יחד עם זאת הצטייר דפוס חוזר. לפי אחד הדיווחים היא נשמעה גרונית, עיצורית, כמדברת ערבית. ערבית אלף לילה ולילה, חשבה, שפת החלומות של שחרזדה. בגרסה אחרת תוארו המילים שלה כמדע? בדיוניו?ת, כמו שפת קלינגון, כמו גרון שמכחכחים בו בגלקסיה רחוקה, מרוחקת. כמו סיגו?רני ויב?ר שד?מו?ן מדבר מגרונה ב"מכסחי השדים". באחד הלילות, כשרוח מחקרית שרתה עליה, השאירה בתו של השגריר רשמקול פועל ליד המיטה, אך כששמעה את הקול הבוקע מן המכשיר, הפחיד אותה עד מאוד הכיעור הגולגולתי שלו, שאיכשהו היה זר ומוכר בעת ובעונה אחת, והיא לחצה על כפתור המחיקה, שלא מחק משהו בעל חשיבות. האמת עדיין היתה האמת.

הפרקים הסוערים הללו של דיבור מתוך שינה היו קצרים למרבה החסד, וכשהגיעו לסיום היא היתה שוקעת לזמן מה לתוך מצב של תשישות נטולת חלומות, מזיעה ומתנשפת. אז היתה מתעוררת שוב בחטף, משוכנעת עקב מצבה המעורפל שבחדר השינה שלה נמצא מסיג גבול. לא היה שם מסיג גבול. מסיג הגבול היה החוסר, חלל שלילי בחשכה. היא היתה יתומה מאם. אמה? מתה כשילדה אותה: אשתו של השגריר סיפרה לה זאת, והשגריר, אביה, אישר את הסיפור. אמה היתה קשמירית ואבדה לה כמו גן עדן, כמו קשמיר, בזמן שלפני הזיכרון (אחת האקסיומות שלה היתה שגן עדן וקשמיר הן מילים נרדפות, וכל מי שהכיר אותה נאלץ להכיר בכך). היא רעדה לנוכח היעדרותה של אמה, דמות זקיף חלולה בחשכה, וחיכתה לאסון השני, חיכתה מבלי לדעת שהיא מחכה. אחרי מות אביה — אביה המבריק, הקוסמופוליטי, הפרנקו?אמריקאי, "כמו פסל החירות" לדבריו, אביה האהוב, המרתיח, הגחמני, המופקר, הנעדר לעתים תכופות, זה שלא ניתן לעמוד בפניו — היא התחילה לישון שינה עמוקה, כאילו נמחל לה. נסלחו חטאיה, או אולי אלה שלו. עול החטא הועבר הלאה. היא לא האמינה בחטאים.

אז עד מותו של אביה היא לא היתה אישה שקל לחלוק את מיטתה, אם כי היתה אישה שגברים רצו לחלוק את מיטתה. לחץ תשוקותיהם של הגברים היה לה לשעמום. לחץ תשוקותיה שלה לא ידע פורקן ברובו. מעט המאהבים שלקחה היו לא מספקים בדרכים שונות, כך שעד מהרה (כמו כדי להכריז שהנושא סגור) התפשרה על בחור אחד ממוצע למדי, ואפילו שקלה ברצינות את הצעת הנישואים שלו. אז נשחט השגריר על מפתן ביתה כמו תרנגולת ח?לאל, ודימם למוות מפצע עמוק בצוואר שנגרם מאבחה בודדה של להב המרצח. לאור יום! הנשק בוודאי ניצנץ בעוז באור הזהוב של שמש הבוקר, שהיא הברכה היומיומית של העיר או קללתה. בתו של הנרצח היתה אישה ששנאה מזג אוויר נאה, אבל זה מה שהיה לעיר להציע במשך רוב השנה. אי לכך היא נאלצה לסבול חודשים ארוכים ומונוטוניים של אור שמש נטול צללים ושל חום יבש, פוקע עור. בבקרים הנדירים שבהם התעוררה תחת שמי ענן ועם שמץ לחות באוויר, התמתחה בישנוניות במיטתה, מקמרת את גבה, ולרגע קט ואף מעודד חשה שמחה. אבל העננים תמיד עלו באש עד בוא הצהריים, ושוב חזר אותו גוון כחול מטעה של חדר ילדים, שגרם לעולם להיראות תמים וטהור, וג?רם השמים הצעקני והבוטה רעם לעומתה כמו אדם שצוחק בקול רם מדי במסעדה.

בעיר שכזו לא יכולים להיות תחומים אפורים, או כך לפחות נדמה. הדברים היו כפי שהיו ולא יותר מזה, לא השתמעו לשתי פנים, נטולי דקויות כגון טפטוף, צל וצינה. תחת עינה הבוחנת של שמש שכזו לא היה מקום מחבוא. האנשים היו מוצגים לראווה בכל מקום, גופיהם זרחו בשמש בביגוד מזערי והזכירו לה פרסומות. פה אין מסתורין או מעמקים; רק משטחים וחשיפות. אך הכרת העיר הובילה לגילוי שהבהירות הבנאלית הזו היא רק אשליה. העיר כולה היתה בוגדנות, הונאה, מטרופולין של חול טובעני וחילוף תמידי המסתיר את טבעו, שמור וסודי למרות מערומיו הגלויים. במקום שכזה אפילו כוחות ההרס כבר לא נזקקו לחסות החשכה. הם שרפו מתוך בהיקת הבוקר, הכו את העין בסנוורים ודקרו אותך באור חד וקטלני.

שמה היה אינדיה. היא לא אהבה את השם הזה. הרי לא נתנו לאנשים שמות כמו אוסטרליה, או אוגנדה, או אינגו?ש?טיה, או פרו. באמצע שנות השישים היה אביה, מקס או?פו?לס (מקסימיליאן אופולס שגדל בשטרסבורג, צרפת, בעידן מוקדם יותר של העולם), השגריר האהוב ביותר, ואחר כך השערורייתי ביותר, של אמריקה בהודו. אז מה? לא אוכפים על ילדים שמות כמו הרצגובינה או טורקיה או בורונדי רק משום שההורים שלהם ביקרו בארצות האלה, ואולי גם התנהגו בהן שלא כהלכה. הרו אותה במזרח — הרו מחוץ לנישואים, והיא נולדה בעיצומו של סקנדל סוער שהרס וטילטל את נישואיו של אביה ושם קץ לקריירה הדיפלומטית שלו — אבל אם זה תירוץ מספק, אם זה בסדר לתלות את מקום הולדתם של האנשים כאבן ריחיים על צווארם, אז העולם יתמלא בנשים ובגברים עם שמות כמו פ??ר?ת, או פסגה, או איסט?קסיהואטל, או וו?לו?מו?לו?. באמריקה, לכל הרוחות, שיטה זו של הענקת שמות לא היתה בלתי ידועה, מה שעירער מעט את הטיעון שלה וגרם לה רוגז ניכר. נ?באדה סמית, אינדיאנה ג'ונס, טנסי ויליאמס, טנסי א?רני פורד: אל כל אלה הפנתה קללות אילמות ואצבע משולשת.

ועדיין, "אינדיה" לא נשמע לה בסדר. זה נשמע אקזוטי מדי, קולוניאלי, רימז על ניכוס מציאות שלא היתה בבעלותה, והיא התעקשה בינה לבין עצמה שממילא זה לא מתאים לה, היא לא הרגישה כמו אינדיה, גם אם צבעה היה עשיר ועמוק ושערה הארוך שחור ובוהק. היא לא רצתה להיות עצומת ממדים או תת?יבשתית או מופרזת או המונית או נפיצה או דחוסה או עתיקה או רועשת או מיסטית או בכל צורה שהיא עולם שלישי. ההפך הוא הנכון. היא הציגה את עצמה כממושמעת, מטופחת, מובדלת, מופנמת, מאופקת, מפויסת, לא מסורתית. היא דיברה במבטא אנגלי. התנהגותה לא היתה לוהטת אלא צוננת. זו היתה הפרסונה שבה חפצה, שאותה בנתה בנחישות רבה. זו היתה האישיות היחידה שראה מישהו באמריקה מלבד אביה והמאהבים שנסו בבהלה מפני נטיותיה הליליות. באשר לחייה הפנימיים, ההיסטוריה האנגלית האלימה שלה, התיק הגנוז של התנהגות מופרעת, שנות העבריינות, האפיזודה החבויה של עברה? הקצר אך גדוש האירועים, עניינים אלה לא היו נושא לשיחה ולא היה בהם (עוד) עניין לציבור. בימים אלה שלטה בעצמה ביד רמה. הילד החריג שבתוכה עבר סובלימציה והפך לעיסוקי הפנאי שלה: אימוני הא?גרוף השבועיים במועדון הא?גרוף של ג'ימי פיש בסנטה מוניקה פינת ו?יין, המקום שבו התאמנו כידוע טייסון וכריסטי מרטין, והמקום שבו חרון החבטות שהטיחה גרם למתאגרפים הזכרים לעצור ולהביט, האימונים הדו?שבועיים אצל אחד שנראה כמו ברט קווק, רב?אמן באמנות קרב המגע של וינג צ'ו?ן, הבדידות במטווח המטרות הנעות של זלצמן, בחוץ במדבר, בפ?אלמס 29, שהשמש הלבינה את קירותיו השחורים, והטוב מכולם, שיעורי הק?ש???תו?ת בלוס אנג'לס תחתית, ליד מקום הולדתה של העיר בפארק א?ליסיאן, שם המיומנויות החדשות של שליטה עצמית נוקשה שרכשה כדי לשרוד, כדי להגן על עצמה, היו יעילות לצורך יציאה להתקפה. כשמתחה את הקשת האולימפית המוזהבת שלה, והרגישה את לחץ המיתר על שפתיה, לעתים נוגעת בלשונה בחלק התחתון של גוף החץ, חשה בתוכה את ההתעוררות. היא הניחה לעצמה לחוש את החום עולה בה בעוד השניות שהוקצו לה לצורך קליעה מתקתקות לקראת האפס, עד שלבסוף איפשרה מעוף, משחררת את רסן הארס השקט של החץ, מתענגת על קול החבטה המרוחק שמשמיע הנשק שלה בפוגעו במטרה. החץ היה הנשק שעמו היתה בוחרת לצאת לדו?קרב.

היא גם שלטה במוזרו?ת הראייה שלה, השוני הפתאומי בראייה שבא ונעלם. כשעיניה הבהירות שינו את הדברים שראתה, שינתה אותם מחשבתה הקשיחה בחזרה. היא לא חפצה להרהר בסערות הנפש שידעה, מעולם לא דיברה על ילדותה, ואמרה לאנשים שאינה זוכרת את חלומותיה.

ביום הולדתה העשרים וארבעה התדפק השגריר על דלתה. כשצילצל בפעמון, היא הביטה למטה ממרפסתה בקומה הרביעית וראתה אותו ממתין בחום היום, לבוש בחליפת המשי האבסורדית שלו כמו אשמאי צרפתי. ועוד אוחז בידו זר פרחים. "אנשים יחשבו שאתה המאהב שלי," צעקה אינדיה מטה אל מקס, "אהובי חובב הקטינות." היא אהבה את השגריר כשהיה נבוך, את התלם המיוסר של גבתו, כתף ימין המתגבנת לכיוון האוזן, היד המורמת כמו לבלום מכה. דרך פריזמת אהבתה היא ראתה אותו משתבר לצבעי קשת. היא ראתה אותו נסוג אל הע?בר בעודו עומד תחתיה על המדרכה, כל אחד מרגעיו העוקבים חולף מול עיניה ואובד לעולמים, מתקיים רק בחלל החיצון בצורת קרני אור. זו מהות האובדן, מהות המוות: בריחה אל צורות הגל הנוהרות, אל המהירות הבל תתואר של שנות האור ושניות הפ??ר?ל?קס?ה, המרחקים המתארכים לעד של הקוסמוס. באחד הימים, בשולי היקום המוכר, יצמיד יצור בל יתואר את עינו לטלסקופ ויראה את מקס אופולס מתקרב, לבוש בחליפת משי ובידו זר ורדים ליום הולדת, נישא לעד קדימה והלאה על נחשולי אור. רגע אחר רגע הוא עזב אותה, הפך לשגריר של כל כך הרבה מקומות אחרים, רחוקים לאין שיעור. היא עצמה את עיניה ופקחה אותן מחדש. לא, הוא אינו במרחק מיליוני מילין בינות לגלקסיות החגות. הוא כאן, נוכח ונכון, ברחוב שבו גרה.

קור רוחו חזר אליו. אישה בבגדי ריצה פנתה מכיוון או?קוו?ד ושעטה לכיוונו, אמדה אותו, הגיעה למסקנות הקלות ברוח הזמנים, מסקנות שיפוטיות על סקס וכסף. הוא היה מאדריכלי העולם שאחרי המלחמה, של המבנים הבינלאומיים שלו, המוסכמות הכלכליות והדיפלומטיות שלו. אפילו עכשיו, בגילו המתקדם, היה שחקן טניס ראוי. החבטה המסובבת, הנשק הסודי שלו. צנום ושרירי במכנסיים לבנים ארוכים עם לא יותר מחמישה אחוזי שומן גוף, הוא עדיין הצליח לכסות את המגרש. הוא הזכיר לאנשים את האלוף הוותיק ז'אן ב?ו?רו?טר?ה: לפחות למעטים שהיו קשישים דיים לזכור את בורוטרה. הוא הביט בעונג אירופי בלתי מוסווה בשדיים האמריקאיים של האצנית, הנתונים בחזיית ספורט. כשחלפה על פניו הוא הציע לה ורד בודד מהזר הענקי של יום ההולדת; היא לקחה את הפרח, ואז, נחרדת מקסמו, מהק?רבה הארוטית אל הרחש החד של כוחו, ומ?ע?צמה, החישה צעדיה הלאה. חמש?עשרה—אפס.

גם הגברו?ת הזקנות המזרח והמרכז אירופאיות הביטו על מקס ממרפסות בניין המגורים בהערצה, בתאווה גלויה של גיל חסר שיניים. הגעתו היתה אצלן נקודת השיא של החודש. היום הן יצאו החוצה כולן כאחת. על פי רוב היו מתגודדות בקרנות רחוב, או יושבות בזוגות ובשלישיות ליד בר?כת החצר הפנימית ומלהגות באריכות, מתהדרות ללא בושה בבגדי חוף שלא נבחרו ברוב תבונה. לרוב הרבו לישון, וכשלא ישנו התלוננו. הן קברו את הבעלים שאיתם העבירו ארבעים או חמישים שנות חיים נטולי חשיבות. כפופות, רכונות, נטולות הבעה, ביכו הזקנות את הגורלות המסתוריים שתקעו אותן שם, בחצי האחר של העולם, בצד הנגדי לארצות מוצאן. הן דיברו שפות זרות שעשויות היו להיות גרוזינית, קרואטית, אוזבקית. בעליהן הכזיבו אותן במותם. הם היו עמודי תווך שקרסו, הם ביקשו שיסמכו עליהם והביאו את נשותיהם למקום מרוחק מכל מה שהיה מוכר, אל ארץ הלוטוס נטולת הצללים הזו של הצעירים עד גנאי, קליפורניה זו שגופה? היה מקדשה ושבערותה היתה מקור אושרה, ואז הוכיחו שלא ניתן לסמוך עליהם והתמוטטו באמצע מגרש הגולף או נטעו את פניהם בקערת מרק אטריות, חושפים בפני אלמנותיהם, בשלב מאוחר זה בחייהן, את חוסר המהימנות של הקיום בכלל ושל בעלים בפרט. בערבים שרו האלמנות שירי ילדות מהמדינות הבלטיות, מהבלקן, ממישורי מונגוליה העצומים.

גם הגברים הזקנים של השכונה היו רווקים, קצתם איכלסו שקי גוף רפויים שכוח הכבידה הפעיל עליהם עוצמה רבה מדי, אחרים היו מדובללים ומוזנחים בווסטים מלוכלכים ובמכנסיים פרומי חנות, ואלה מהזן השלישי, המטורזן, התלבשו בהידור ולא בחלו בברטים ובעניבות פרפר. אדונים מגונדרים אלה ניסו לפצוח מפעם לפעם בשיחה עם האלמנות. הם זכו בהתעלמות גורפת ורווית בוז ממאמציהם, שכללו הבזקים צהובים של שיניים תותבות ומראות מלנכוליים של שרידי שיער מוחלק מתחת לברטים שהוסרו במחוות נימוס. עבור מחזרים קשישים אלה היה מקס אופולס עלבון, והעניין שגילו בו הגברות היה השפלה. הם היו הורגים אותו לו יכלו, לולא היו כל כך עסוקים בדחיית מותם שלהם.

אינדיה ראתה הכול, את הזקנות האקסהיביציוניסטיות המשתוקקות, הנעות בפירואטים של פלרטוט על המרפסות, את הזקנים האורבים, הנוטרים. אחראית התחזוקה הרוסייה או?לגה סימו?נו?בנה, סמובר בולבוסי בדמות אישה בבגדי ג'ינס, בירכה את השגריר כאילו היה מדובר בביקור נשיאותי. לו היה באזור שטיח אדום, היתה פורסת אותו לכבודו.

"היא נותנת לך לחכות, אדון שגריר, מה אפשר לעשות, הצעירים. לא שאני אומרת משהו נגד. רק שב??ת בימינו זה יותר קשה, אני הייתי בת בעצמי שבשבילי אבא שלי היה כמו אלוהים, לתת לו לחכות לא היה מתקבל על הדעת. אבוי, קשה לגדל בנות בימינו, ואז הן נוטשות אותך. אני, אדוני, א?ם לשעבר, אבל עכשיו הבנות שלי מתות מבחינתי. אני יורקת על השמות שלהן ששכחתי. ככה זה."

כל זה נאמר בעודה הופכת בידה תפוח אדמה משריש. היא נודעה בפי כול בשכונתה האחרונה הזו בשם אולגה וולגה, ולפי עדותה היתה הנצר החי האחרון למכשפות התפודים האגדיות מאסטרחן, קוסמת של ממש, עם קבלות, שבשימוש מחוכם בכישופי תפודים מסוגלת להצמיח אהבה, שגשוג או פרונקלים. במקומות הרחוקים ובזמנים הנשכחים ההם היתה מושא הערצתם ופחדם של הגברים; עכשיו, הודות לאהבתו של מלח שכבר עבר מן העולם, ננטשה בו?וסט הוליווד, לבשה אוברול ג'ינס במידה גדולה במיוחד, ולמצחה חבשה מטפחת ש?ני עם נקודות לבנות, שכיסתה על שערה הלבן המקליש. בכיס המותן שלה היו מפתח ברגים ומברג פיליפס. בימים הטובים היתה מסוגלת להטיל קללה על חתולך, לעזור לך להרות או להחמיץ את חלבך. עכשיו היא מחליפה נורות ומעיפה מבט בתנורים מקולקלים וגובה את שכר הדירה החודשי.
"באשר לי, אדוני," התעקשה ליידע את השגריר, "אני חיה היום לא בעולם הזה ולא בקודם, לא באמריקה ולא באסטרחן. ואני גם לא אוסיף כלום בעולם הזה או בבא. אישה כמוני חיה איפשהו באמצע, בין הזיכרונות לדברים היומיומיים. בין אתמול ומחר, בארץ האושר והשלווה האבודים, המקום של הרוגע הנעלם. זה הגורל שלנו. פעם חשבתי שהכול בסדר. את זה אני לא מרגישה עכשיו. אבל בגלל זה אין לי פחד מהמוות."
"גם אני נתין של אותה ארץ, גברתי," קטע את דבריה בטון חמור. "גם אני חייתי די זמן כדי לקבל שם אזרחות."

היא נולדה כמה קילומטרים מזרחה מהדלתא של נהר הוולגה בטווח ראייה מהים הכספי. מסיפוריה על המקום נרקמה ההיסטוריה של המאה העשרים כפי שעוצבה על ידי קסם התפודים. "כמובן זמנים קשים," אמרה לגברות הזקנות על אכסדרותיהן, לאדונים הזקנים לצד הבר?כה, לאינדיה כל אימת והיכן שיכלה ללכוד אותה, וברגע זה לשגריר מקס אופולס ביום הולדתה העשרים וארבעה של בתו. "כמובן עוני; וגם דיכוי, עקירה, צבאות, שעבוד, לילדים של היום זה בא בקלות, הם לא יודעים כלום, אני יכולה לראות שאתה איש עם ניסיון חיים שראה דבר או שניים. כמובן עקירה, הישרדות, הצורך להיות ערמומיים כמו עכברושים. אני צודקת? כמובן שאיפשהו גבר, חלום על מקום אחר, נישואים, ילדים, הם לא נשארים, החיים שלהם ברשותם, הם לוקחים אותם ממך והולכים. כמובן מלחמה, אובדן בעל, אל תשאל אותי על צער. כמובן עקירה, רעב, מרמה, מזל, גבר אחר, איש טוב, איש ים. ואז מסע על פני מים, פיתיון המערב, מסע על פני היבשה, התאלמנות שנייה, גברים לא שורדים, לא כולל את הנוכחים, גברים לא בנויים להמשיך. בחיים שלי גברים היו כמו נעליים. היו לי שניים ושניהם התבלו. אחרי זה למדתי אפשר נגיד ללכת יחפה. אבל לא ביקשתי מגברים לעשות שדברים יהיו אפשריים. מעולם לא ביקשתי את זה. תמיד מה שידעתי היה מה שהביא לי את מה שרציתי. אמנות התפודים שלי, כן. בין אם אוכ?ל, בין אם ילדים, בין אם מסמכי נסיעה או עבודה. תמיד האויבים שלי נכשלו ואני ניצחתי בתהילה. תפוח אדמה הוא בעל עוצמה, ואת כל הדברים ניתן לבצע בעזרתו. אלא שעכשיו מגיעה הזדחלות השנים, ואפילו התפוח אדמה הוא לא יכול להחזיר אחורה את הזמן. אנחנו מכירים את העולם, אני צודקת? אנחנו יודעים איך הוא נגמר."

הוא שלח את הנהג למעלה עם הפרחים וחיכה לאינדיה למטה. הנהג החדש. אינדיה הבחינה בדרכה הזהירה ונטולת הרגש שהוא גבר נאה, אפילו גבר יפה, ארבעים ומשהו, גבוה, חינני בתנועתו כמו מקס האחד והיחיד. הוא פסע כמו על חבל דק. פניו הביעו כאב והוא לא חייך, אף שפינות עיניו היו קמוטות בקווי צחוק, והוא הביט בה בעוצמה לא צפויה שעוררה תחושה של הלם חשמלי. השגריר לא התעקש על מדים. הנהג לבש חולצה לבנה פתוחה ומכנסי חאקי, האנטי?מדים של ברוכי השמש באמריקה. הי?פים הגיעו לעיר הזו בעדרים גדולים ופתטיים כדי לסבול, להיות מושפלים, לראות את מטבע היופי החזק שלהם פוחת בערכו כמו הרובל הרוסי או הפסו הארגנטיני; לעבוד כנערי מעלית, כמארחות בברים, כפועלי זבל, כמשרתות. העיר היתה צוק והם היו הל?מינגים שלה במנוסת בהלה. לרגלי הצוק השתרע עמק הבובות השבורות.

הנהג הסיט ממנה את מבטו והפנה את עיניו מטה לרצפה. הוא הגיע מקשמיר, אמר בתשובה מהססת לחקירתה. לבה זינק בקרבה. נהג מגן עדן. שערו היה פלג הררי. על חזהו צימחו נרקיסים מגדות נהרות שוצפים, ואדמוניות מכרי המרעה הגבוהים השתרבבו מבעד לצווארונו הפתוח. מסביב לו הידהדו צליליו הניחרים של הס?ווארנאי. לא, זה מגוחך. היא לא היתה מגוחכת, לעולם לא היתה מניחה לעצמה לשקוע בפנטזיות. העולם היה אמיתי. העולם היה כפי שהיה. היא עצמה את עיניה ופקחה אותן שנית, וההוכחה ניצבה לה שם. הנורמליות ניצחה. הנהג שפרחיו נקטפו חיכה בסבלנות ליד המעלית, מחזיק את הדלת. היא הטתה את ראשה להודות לו. היא שמה לב שידיו קפוצות לאגרופים ורועדות. הדלתות נסגרו והם החלו לרדת.

השם שנתנו לו, השם שסיפק לה כששאלה, היה שאלימ?ר. האנגלית שלו לא היתה טובה, כמעט לא?שימושית. סביר להניח שלא היה מבין את צירוף המילים הזה, כמעט לא?שימושית. עיניו היו כחולות, גון עורו בהיר משלה, שערו האפור נשא זיכרונות של בלונד. לא היה לה צורך לדעת את הסיפור שלו. לא היום. בהזדמנות אחרת אולי היתה שואלת אותו אם אלה עדשות כחולות, אם זה צבע שערו הטבעי, אם מדובר בהצהרה, בסגנון אישי, או שמא זה סגנון שכפה עליו אביה, שכל חייו ידע כיצד לכפות בקסם כזה, שקיבלת את הכפייה כמו היתה רעיון שלך, אותנטי. גם אמה המנוחה הגיעה מקשמיר. היא ידעה זאת על האישה שעליה ידעה אך מעט מלבד זאת (אבל ניחשה הרבה). אביה האמריקאי מעולם לא עבר מבחן נהיגה, אבל אהב לקנות מכוניות. אי לכך, נהגים. אלה באו והלכו. הם רצו להיות מפורסמים, כמובן. פעם, במשך שבוע?שבועיים, שימשה לשגריר כנהגת צעירה יפהפייה שעזבה כדי לעבוד באופרות הסבון של שעות הבוקר. נהגים אחרים הבליחו קצרות לחיים, כמו רקדנים בסרטוני וידיאו מוזיקליים. לפחות שניים מהם, אחת נקבה השני זכר, זכו להצלחה בתחום הקולנוע הפורנוגרפי, והיא נתקלה בדמויותיהם העירומות מאוחר בלילה בחדרי מלון פה ושם. היא צפתה בפורנוגרפיה בחדרי מלון. זה עזר לה להירדם כשהיתה רחוקה מהבית. היא צפתה בפורנוגרפיה גם בבית.


"שאלימר הליצן" מאת סלמאן רושדי. מאנגלית: ארז אשרוב. הוצאת זמורה ביתן