הגלויה של שלי

אדריאן שלי הזכורה לטוב כשחקנית בסרטיו של הבמאי האל הארטלי "אמון הדדי" ו"האמת שלא תיאמן" נרצחה לפני כשנה בנסיבות תמוהות בביתה בניו-יורק. "מלצרית", סרט אותו כתבה, ביימה ואפילו משחקת בו בתפקיד משנה, הוא סרטה הארוך השלישי כבמאית. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה להרבה תגובות לא רק בגלל מותה של שלי, אלא גם בגלל שקולנוע האינדי האמריקאי איבד יוצרת עם קול נשי ייחודי.

"מלצרית" הוא סיפור אגדה מודרני המתחולל בעיירה אמריקאית. זו אגדה שגיבורותיה הן שלוש "אחיות" שכולן עובדות כמלצריות במסעדה המגישה סוגים שונים של פאי. ג'נה, הגיבורה הראשית שמנסה להימלט מבעלה המכה, היא לא רק מלצרית - היא ניחנה גם בכשרון ייחודי לאפייה, המצאת פאיים והענקת שמות שנונים המבטאים את מצב רוחה בזמן המצאת הפאי, דוגמת "פאי הלוזרית ההריונית והמסכנה שמרחמת על עצמה". הלך הרוח של הסרט מבטא אמונה אופטימית ביכולת האנושית למלא את ה"פאי" של החיים במה שאתה רוצה גם אם נקלעת למציאות בעייתית. הבחירה, בסופו של דבר היא של ג'נה, ורק אם היא תבחר באמת לעזוב את בעלה, רק אז דברים יתחילו להסתדר עבורה.

הסרט, שבחירתו לפתוח את פסטיבל הנשים ברחובות היא בחירה מעולה, מציג זווית ראייה נשית ואירונית על האומללות של מי שאין להן את הכסף המינימלי לחלום. במקום לתאר עולם עצוב וקודר מצליחה שלי ליצור סרט העוסק בנושא רציני בנימה קלילה ודמויות מקסימות, שכל אחת מהן מצליחה למצוא לה נחמה בתוך תנאי חייה. אם בפנטזיה הגברית נשים הן האובייקט, הרי שהנשים בסרט הזה הן אילו שמשתמשות בגברים לצרכיהן, אפילו אם החיים נשלטים על-ידי גברים. ג'נה היא זו שמחליטה מתי לקיים רומן עם גניקולוג, לאחר שהיא נכנסת להיריון, ומתי להפסיק אותו; דון, אחותה, היא זו שמחליטה להתחתן עם החנון הנודניק שהתאהב בה ואחותה השנייה בקי, למרות שהיא צריכה לטפל בבעלה הצמח המזדקן, מנחמת את עצמה בסקס מזדמן עם הבוס של המלצריות.

אחת מנקודות החוזק של הסרט היא שהסרט לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות וצוחק גם על עצמו ועל הז'אנר באופן מופגן. החיוך שנמרח על פניה של המלצרית לאחר ההתאהבות עם הרופא, המוזיקה הבוטה שנשמעת בכל-פעם שהם מתנשקים, האופן הקליל שבו מוגש הסרט והחמלה כלפי הדמויות - כל אלה הופכים את "מלצרית" לסרט חמוד, לא יומרני ומהנה.

הערה לסיום: ראיתי את הסרט בקולנוע גת. גת הוא אחד מבתי הקולנוע הטובים בתל-אביב, כמעט אחרון הדיונוזאורים שאינו חלק מקומפלקס סרטים גדול, ואחד האחרונים שלא עושה צחוק מהמונח "המסך הגדול". ביום הקרנת הבכורה של הסרט האולם היה כמעט ריק והיה בזה משהו עצוב. אני מאמין שחמלה אנושית מגיעה לא רק לאנשים אלא גם למוסדות. גת הוא בהחלט בית קולנוע שראוי לחמלה, אם אנחנו לא רוצים שגם הוא יהפוך לעוד אחד מהמוצגים בפרוייקט צילום בתי הקולנוע המתים של שרון רז.