"בברלי הילס" נגד "דוסון קריק"

הרסנית, שטחית, חומרנית, צדקנית, שמרנית, גזענית, נפקנית ומעמדית. הכל נכון, והרבה יותר מזה - לפרקים "בברלי הילס 90210", בדומה ל-MTV ובכפיפה לכניסת הכבלים לישראל, סימלה, ובצדק רב, את תחילת ניוון הערכים של הנוער; היא היתה שם קוד לטעם רע, לחולי האמריקני שעתיד להשתלט עלינו ולפוריטניות במסווה של סדרת נוער. שוב, הכל אמת. ועדיין מדובר באחלה סדרה, בוודאי טובה הרבה יותר מ"דוסון קריק". הסיבה היא ש"בברלי" מעולם לא התיימרה להתעלות מעבר לאופרת הסבון הספלינגית הטיפוסית, רק עם צוות שחקנים צעיר יותר. בעצם, כשחושבים על סטיב סנדרס ואנדריאה זקרמן, הם ככל הנראה נמצאים בטווח הגילאים של בלייק וקריסטל קרינגטון. בכל אופן, על אף כל אלה, שתי העונות הראשונות של "בברלי" הן סדרת נעורים במיטבה. הראשונה, זו שמטפלת בקשיים של ברנדון וברנדה במעבר ממינסוטה לקליפורניה הצליחה לחפון בתוכה דילמות נעורים קלאסיות בנוגע להשתלבות; השנייה, הידועה בכינויה "העונה עם אמילי ולנטיין", אפילו זכתה את ג'ייסון פריסטלי במועמדות לאמי ראוי. ומי שחושב אחרת מוזמן לראות שוב את הפרק שבו ברנדון לוקח "אופוריה" ונדלק, וסטיב סנדרס מחליף ביצים רק כדי להגיע למסיבת אנדרגראונד. קלאסיקה.

"דוסון קריק" היתה אמורה להיות התקווה הלבנה הגדולה של סדרות הנעורים. יצר אותה קווין וויליאמסון הגאון שביצע החייאה בגוויה הקולנועית שנקראת סרטי אימה עם "צעקה" המבריק, אלא שעלילה שבנויה סביב בני 15 שמדברים כאילו הם יצאו הרגע מפרק של "שלושים ומשהו" היא בעייתית מלכתחילה. תוסיפו לצרה הזו גם את קייטי הולמס וג'יימס ואן דר בירק וקיבלתם סדרה מעוררת אנטגוניזם מאין כמותה.

דונה מרטין תסיים את בית הספר וגם את הסיבוב הזה, כשידה על העליונה