"דגראסי" נגד "בברלי הילס"

אז "דגראסי" היתה אמיתית, כואבת, מיוחדת, לא מתחנפת והצליחה לעורר בנו הזדהות כשהיינו צעירים. אז מה? ברגע שבוורלי הילס "90210" נחתה לנו על המסך, העברנו את כל הרגשות שלנו מקנדה לקליפורניה והפסקנו לספור את ווילס וסנייק.

תגידו מה שתגידו על ספלינג, קשה לחשוד בו שהפקותיו אינן תואמות את אופיו. זה הרי לא מקרי שדווקא הבת שלו, טורי הצ'חלה, שמרה את הבתולים שלה במשך אינספור עונות (למרות שיותר מפעם אחת רמזה שלדייויד אין מה להתלונן. מדדנו את קוטר הפה שלה והסכמנו שבאמת אין). ו"בוורלי" לא רק שרה מהלב, היא עשתה זאת בקול גדול. וגדולתה האמיתית ביכולתה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש, בדיוק כשנראה שנגמר לה הסוס ואין סיבה להמשיך לצפות. אז למרות שניתן לומר ה-ר-ב-ה דברים רעים על בוורלי (ראו סעיף סילבר, דיוויד - מוזיקאי) היא הצליחה להמשיך לעניין עונה אחרי עונה.

ברנדה הלכה? נביא את ולארי ונמציא כאן סוף סוף ילדה רעה. נגמר הסוס לברנדון? בואו ניקח את דייויד סילבר ונהפוך אותו מחנון לנרקומן סופר-קול שמכור לקריסטל מת'. דייויד יוצא מהסמים בעזרת דילן? אין סיבה שאחותו החורגת קלי לא תחזור להשתמש בקוקאין, או תפסיק לאכול. קלי יצאה מהסמים? בואו נחזיר לשם את דילן, אם אפשר גם נהרוג לו את הארוסה, נדחוף לשם את האבא המפיונר שלו, פרשת מעילת כספים ומסע בעקבות חצי האחות שלו. בכל פעם בברלי הצליחה לייצר קו עלילה עם קליף האנגר שסחב אותך משבוע לשבוע.

כשברקע הפליימינג ליפס דופקים הופעת אורח מנצחת בפיץ' פיט אפטר דארק, אין סיבה לא להמשיך לראות.