נכס צאן

בכל צומת או פינה בהם נאשמה דריסת רגל של המוטציה האמורפית הקרויה "רוק ישראלי", עמד, כמעט תמיד בחושך, אותו אדם; בין אם אחז בגיטרה, בכרטיס הביקור של מנהל הרפרטואר הישראלי של "הד ארצי", או בתפקיד מייסד בית הספר רימון. יהודה עדר תמיד היה שם: בלחישה מכריעה על האוזן, בהצעת חוזה חלומי או בסולו גיטרה צנוע. או שבעצם עדר הוא הנפקד נוכח הקלאסי - ככל שטביעות אצבעותיו מתרבות על דברי הימים של הרוק הישראלי, מימי "תמוז" ועד היותו חלוץ הפקת השירה של טובי בנינו ובנותינו, עדר בחר להסתתר מאחורי עוד ועוד שכבות של ניהול והפקה, משאיר את יצירתו האישית לספקולנטים ואספנים נלהבים.

אלא שכעת יוצא לאור, סוף סוף, "מר גרוסבארד היקר", אלבום בכורה לאיש שמגלם בגופו 30 שנים של תמורות. לפני שבודקים לעומק מהי תרומתו של יהודה עדר הזמר-כותב לעומת תרומתו של יהודה עדר של אחורי הקלעים, חייבים לומר - לעתים רחוקות מזדמן לנתח, בפעם הראשונה, דמות כה מהותית לתרבות הישראלית. ראשונה להעיד על כך היא רשימת הניימדרופינג שמעטרת את העשייה סביב "מר גרוסבארד היקר": מאביב גפן ועד יוני בלוך, מאיתן גדרון ועד חמי רודנר, כולם בשביל האיש שהם חייבים לו איזשהו אלמנט בקריירה, בצורה כזו או אחרת. לכן, גם אם בסיכומו של דבר "מר גרוסבארד היקר" הוא אלבום מוחמץ, חשוב שהוא יצא לאוויר העולם ולו מסיבה אחת: כמו שעדר מכיל בתוכו את הקוד הגנטי של המוזיקה הישראלית מ"תמוז" ועד היום, גם "מר גרוסבארד היקר" הוא תיעוד נדיר של הטוב והרע ברוק הישראלי.

לפני ואחרי הכל, יהודה עדר הוא מחווה מהלכת ומעוברתת לבוב דילן. לא רק בזכות תרגומיו המצוינים ל"כוכב שביט" ו"בזכות האהבה" של האב המכונן, אלא בעיקר בסגנון ההגשה, הרוח, ובמיוחד הכתיבה שעדר, ועמיתו לכתיבה הארי ליפשיץ מאמצים לעצמם: חצי סיפור, מעט מוסר השכל, לפעמים שורות סתומות בעלות מסר חד וברור ("יש ביצה") ותמיד אותו קול סמיך, חרוך, מהול בגיטרות עדינות וקלידים ופסנתרים מרוככים. עדר מחזק את התזה המפורסמת ביותר אודות הרוק הישראלי, שלא היה קיים לולא "Desire" של דילן. למזלו של עדר, הצניעות הכובשת שבה הוא מציג את הקונפילקט שמצוי בו בין הצד היוצר לצד שלעד יימצא מאחורי גבם של טווסי הרוק הישראלי (כמו בשיר הנושא הנפלא), מצילה אותו מלהיות חיקוי דהוי. אין זה אומר שעדר הוא באמת סוג של דילן עברי - כתיבת השירים שלו לעתים סתומה מדי, ובתור אדם שהיה אמון על הפקת שירה ופיתח כת שלמה של פוערות לוע ברימון, לא ברור איך שירתו של עדר נותרה כה אצורה ואמורפית. נדמה שעדר פוחד מהצעד האחרון שלפני התהום שפעורה בפני יוצרים אמיתיים, שלא פוחדים לזנק מצוק חד לתוך ים של פחדים.

עדר, בסופו של דבר, הוא מספר שתיים קלאסי, שלא באמת השלים עם בחירתו לעבור לקדמת הבמה. בנוסף, הבחירה, הצפויה לא פחות מהשפעתו של דילן, בחמי רודנר כמפיק מוזיקלי היא בבחינת מינוס ומינוס שלא יוצרים פלוס: לא שהייתה קיימת איזושהי ציפייה מדמות כה מזוהה כעדר לאיזשהו צליל חדש, אך לעתים התוצאה מוגזמת בעייפותה וקצת עצובה בעובש שפושה בה ("כמו קפה", "מתחת לפני השטח", "טיפת זמן"). ייתכן ושיבוץ השירים הבעייתי נבע מבעיה קלאסית של אמנים שלא ממש נוהגים להוציא חומרים חדשים: הם הופכים את היצירה למין אלבום תמונות, תלוש מזמן ומקום, רק מתוך הצורך להספיק את הטיסה, כי מי יודע מתי תהיה ההזדמנות הבאה.

בנוסף, עדר הוא סך כל הניסיונות של הרוק הישראלי להיצמד לפרטי ולאישי, לבחור מכל סוג של אמירה שיוצאת את ארבע האמות של האולפן/בית הקפה/חדר השינה. כששלום חנוך עשה זאת עם "מה שיותר עמוק/יותר כחול", הוא הצהיר על החופש המוחלט אל מול המיליטריזם הישראלי. כשעדר מורח מילים ב"כמו קפה", יוצר משפטים חסרי משקל בכדי להעביר שיר, רצוי לתהות להיכן נעלמו כל הנושאים שדילן עצמו הקפיד לכתוב עליהם כל השנים. את הצד הזה העדיף הרוק הישראלי, כמובן כמו עדר, לזנוח.

ולמרות רגעיו החלשים, בבציר המוזיקה הפופולרית לראש השנה החלש ביותר שידעה המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, "מר גרוסבארד היקר", הוא רגע יפה של כנות וצדק: לאיש שרבים חבים לו את טעמם המוזיקלי, החגיגה מגיעה בדיוק בזמן, כשמפעלו מונצח בכל פינה, בדור שנותר מתגעגע ולעולם לא מגשים: מדי פעם אבי נוהג לבקש ממני "לשים משהו יפה, אתה יודע, כמו שאני אוהב". השבוע, ערב תחילת עונת התפוזים, יהודה עדר, האיש שהגדיר לו את אהבותיו במשך שלושה עשורים, היה הבחירה הטבעית.

יהודה עדר, "מר גרוסבארד היקר" (הד ארצי)