שיר השירים

הסינים נפלו בפח פרוידיאני מתוחכם לפני כמה אלפי שנים, והחליטו שנכון יהיה לסמל כל שנה בשמו של בעל חיים אקזוטי אחר, כמו דרקון, טיגריס או כלב, ובכך כפו על לוח השנה שלהם חשיבה דפוסית מדכאת. על אף הניסיון בפסיכולוגיה העכשווית להשתחרר מההנחות המסרסות של אבי הפסיכואנליזה, אין ספק שיש בשיטה של חלקלקי השיער ממזרח אסיה גם מן ההגיון, ואפשר בקלות לומר שישנן שנים שעומדות בסימן המיוחד להן, למשל, "כבש" (למשל, 2001, שנת בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה). ואם נמשיך עם המשחק המהנה הזה נוכל גם לקבוע שהשנה שעברה, למשל, עמדה בסימן מלחמה, ושנת תשס"ז בסימן אהבה.

חכמים סינים גם אומרים שהסלבס הם מראה החברה בה הם מככבים, ואין כמו סקירת חיי ידועני ארצנו כדי לבסס את ההנחה שנזרקה קודם לאוויר: החל מבולמוס ילודה (אהבת אם) שפשה בזוגות הזוהר והתברך על הדמוגרפיה הישראלית, דרך פרשיות מפוקפקות בדרגים הגבוהים, שפעם היו מסתתרות תחת "על רקע רומנטי" והגיעו אל תיקונן המילולי כ"חרמנות סוטה", וכלה בפרידות של אילי התרבות שהותירו את הצלקת העמוקה ביותר על זרועות השנה האחרונה. מדץ ודצה עד ריטה ורמי פרושים עשרה חודשים של טלטלות בקני המשפחה הפרטיים של אזרחיה הפשוטים של ישראל.

כמה נעים לגלות, אם כן, שעם ישראל (כולל ערבים-ישראליים, בני מיעוטים ועובדים זרים) עדיין מאמין באהבה. שלמרות הכל, הוא מאמין שיש תקווה לזוגיות מיסיונרית. שהוא מאמין שצריך לסלוח (ע"ע עשרת ימי תשובה). וכמה מפתיע היה לגלות, שמירי מסיקה מנהלת מערכת יחסים רצינית (בקרוב חתונה?) עם כל להקת סינרגיה (אורי זך היה רק מטאפורה?). שכן, חליפת מכתבי האוהבים בין שני הצדדים זכתה בראש השנה במקומות הראשונים במצעדי גלגל"צ ורשת ג', בהתאמה. "עכשיו אתה חוזר בחזרה" ו"תראי זה אני" מנהלים דו שיח כואב, כאילו היו "מה איתי" של 2007, מתנים אהבים מעל גלי האתר, חושפים את סיפור האהבה שנסתר עד כה מטורי הרכילות, אבל הוא גם סיפורה של תשס"ז כולה.

במרכז עומדת האישה, מירי מסיקה, שהגבר נטשה, אך לפתע חוזר, כולו חרטות ושריטות המאהבת עוד טריות על גבו, ומבקש לשוב לחייה. סינרגיה משמשת כמו תמיד במהלך סינרגי כישות זכרית אחת, ולכן היחס אליה יהיה בלשון זכר. הוא היה כל עולמה, ולפתע עזב את הבית. היא, כאישה חזקה אך כפופה לתכתיבי המודרנה, נגזר עליה לא לכעוס עד הסוף, לא להשתגע עליו שעזב את הבית והותיר אותה עם בנותיה, עגונה, אלא "להבין" אותו, הרי הוא "לא נעלם בכוונה". לכן הוא גם מרשה לעצמו, אחרי כל מה שעשה, "לחזור בחזרה" לדרוש להיות היחיד בעולמה, בלי שיהיה עליו לחשוב מה היה עליה כל אותו זמן, מה השתנה, האם התאהבה באחר – כל זה לא רלוונטי, לטובת שיבת התא המשפחתי על כנו.

לאחר שמירי מציגה בקצרה את שקרה, סינרגיה עונה לה שהוא "מבין" עתה שהוא לא יכול לברוח מהכל. התירוץ שכל אישה מכירה – כן, עזבתי, אבל חשבתי עלייך; עכשיו, אחרי שטעמתי ממטעמי החיים ולא נשאר לי לא און ולא ממון, אני חוזר אליך, "רושם סליחה".

אחרי סצינת האקספוזיציה נחשפת ההעמדה הנוכחית: האישה היא החזקה כעת, מכיוון שהגבר נותר ללא כל, והיא לא מוכנה לוותר על כבודה ולקבל אותו בחזרה. הוא מנסה לסחוט אותה בהתפרצויות רגישות ("תראי זה אני בוכה, אל תלכי / כי לא נשאר דבר... תני עוד מבט אחד") אבל נפשה כבר התחשלה עם השנים, היא למדה להתמודד לבד מול החיים ("עזבתי את הבית עברתי לדירה שכורה", "היום כבר לא פוחדת שיעזבו בלי אזהרה", " היום כבר מחייכת, וגם לזו שבמראה") והיא אינה צריכה אותו עוד כיד מכוונת, ולכן היא לא מקבלת אותו: "מאוד אוהבת, לא זאת השאלה / אתה מבין נכון, אני לא יכולה / שוב לתת ללב שלי לחטוף ממך כזאת סטירה".

וכך, מערכת היחסים, שלפני הפרידה סבבה סביב רצונות הגבר, מתהפכת ועומדת עתה על עקב הסטילטו האדום של מירי מסיקה. הוא מבין שעתה הוא יצטרך למלא את התפקיד שנכתב לנשים עוד מאז "שיר אהבה בדואי": הוא יהיה זה שמחכה, שמצפה, מייחל לרגע בו היא תבין שהוא היחיד שיש לה, שאוהב אותה – תקווה אגו-צנטרית אך נואשת, מובנת לנכווים באהבה נכזבת.

וכך, לבסוף, מירי חושפת טפח מהטיפול הפסיכולוגי האינטימי שעברה, דבר המראה על קרבה מחודשת בין השניים, ומודה כי היא עדיין מחפשת את דמותו בבחורים הנקרים בדרכה, על אף שהוא היה חרא של בן אדם. הוא, מצידו, נשבע לא להיעלם ומנסה להפיס את כאבו בהבטחה שהצפייה האינסופית תשתלם לו. חילופי המילים נגמרים בנימה אופטימית, וכך גם שנת תשס"ז, שמסתיימת בלבבות רבים בתקווה לאיחוד הגדול לבית טייב-לוי.