הציצי הוא אי שם

היה זה אל.אל קול ג'יי, מיקירי בניה של קווינס, שהיטיב בשירו המונומנטאלי "Going Back to Cali", לבטא את יחסי האהבה-שנאה-משיכה-דחייה בין אנשי החוף המזרחי וניו-יורק בפרט, ובין החוף המערבי ובייחוד עם לוס אנג'לס, קליפורניה. "הביקיני שלה – קטן. העקבים – גבוהים. אני רוצה לעשות את זה איתה, אבל אני לא רוצה לשלם. אני חוזר לקאלי, קאלי, קאלי – בעצם אולי לא". התמונה ש-LL מנסה לצייר היא של גבר שרוצה לאהוב את השמש, האוקיינוס וקרם השיזוף, אבל נתקל פעם אחר פעם בזיוף והניוון, הגשמי והרוחני כאחד, של הבנות הקליפורניות.

האנק מודי, בדומה לג'יימס סמית, סובל מבעיה דומה. גם הוא ניו-יורקי בנשמה וגם הוא, משיקולים קרייריסטיים, מוצא את עצמו בלוס אנג'לס. מודי הוא מה שהאמריקאים אוהבים לכנות "סופר-אנדרגראונד" (מאוד מצליח), שנמצא בשלבים מתקדמים של משבר כתיבה, לאחר שספרו הקודם והמאוד אפל, "אלוהים שונא את כולנו" עובד לכדי סרט מתקתק עם טום וקייטי. המשבר הזה, בנוסף לחורפה שהוא חטף מאל.איי, פורר את התא המשפחתי שלו והוביל את זוגתו לחיים, לה מעולם לא הציע נישואים, לנטוש אותו לטובת איל-תקשורת שזוף וחסון, כשהיא לוקחת איתה את ביתם המשותפת, בקה.

זהו, פחות או יותר, סיפור המסגרת של הסדרה "קליפורניקיישן", הבייבי החדש של דייויד דוכובני (הוא גם המפיק וגם הכוכב הראשי). זה, וציצים. כבר הרבה זמן שלא נראו על המסך כל כך הרבה זוגות שדיים בכל פרק – גדולים, קטנים, זקופים, נפולים, מנותחים וטבעיים; בכולם האנק מודי נוגע, בעונג גדול מהול בסבל והרס עצמי, בדיוק כמו היחסים שלו עם אל.איי. נדמה שמאז "יומני הנעל האדומה" דוכובני לא התחכך בכל כך הרבה פטמות, ולא רק בהן - באחד הרגעים היותר מצחיקים בפרק הראשון שואלת את בקה את האנק "האשה הזו חולה? לא היה לה שיער באבר המין" (בכלל, סוגיית הוואגינה החלקה מטרידה אותו עד מאוד).

אם בראשית היתה "סקס והעיר", שהכניסה לטלוויזיה דיבור חופשי על מין מנקודת מבט נשית ויצרה זהות בין הדמויות שמאכלסות אותה, חיי המין שלהן והעיר שבה הן פועלות, ואחריה הגיעה "הפמליה" וניסתה ליצור את אותה הזדהות – שהלכה וחרגה מניו-יורק והפכה את בנותיה לאיקונות – עבור הקהל הגברי בלוס אנג'לס, הרי שכעת מגיעה "קליפורניקיישן" ומשלבת בין השתיים. מודי הוא סופר ובעל טור, בדומה לקארי ברדשאו; הוא סלבריטי ניו-יורקי שנוחת באל.איי כמו וינסנט צ'ייס. אלא שבעוד ו"הפמליה" מציגה את ההילה שאופפת את עולם הזוהר והיופי של הוליווד, הן כעיר המוחשית של התעשייה והן כאידאה, "קליפורניקיישן" מציגה את הזוהמה והכיעור של עיר המלאכים. אין בה מסיבות בבית של יו הפנר, וילות שמשקיפות לעמק ואורגיות בג'קוזי, אלא בגידות, סקס עם קטינות, זיוף, מכות, אין-אונות, נערות תיכון חרמניות, ילדים מסניפים, הצלפות והכנסת אצבעות לרקטום. אין בה פלקטים כמו ויני, שחקנים קטסטרופליים כמו אי (האם יכול להיות שקווין קונלי הוא השחקן הגרוע בהיסטוריה ? קיאנו ריבס נראה לידו כמו לורנס אוליבייה), דמויות משנה שקופות ומעוררות רחמים כמו ג'וני דרמה וטרטל, או קוריוזיים כמו ארי גולד (ובאמת מזל"ט לג'רמי פיבן על האמי השני והכה ראוי). מה שכן יש בה, והרבה, זה את דייויד דוכובני (וציצים).

מי ששומר לדוכובני חסד נעורים על תפקידו כסוכן ה-FBI הקונספירטור ב"תיקים באפילה" עלול להשתנק נוכח המטמורפוזה שעבר, אבל מי שמכיר את הכישורים הקומיים המבורכים שלו – ע"ע הופעות האורח שלו ב"סאטרדיי נייט לייב" ו"לארי סנדרס" – ישמח שהם סוף כל סוף זוכים לביטוי הולם. הדבר הניכר ביותר ב"קליפורניקיישן" הוא עד כמה דוכובני נהנה להיות מודי, אחת הדמויות הכי מרתקות שנראו על המסך הקטן (שחייבת לא מעט, אני מניח, להנרי צ'ינסקי של צ'ארלס בוקובסקי); הוא מעשן כמו קטר, שותה כמו רב-חובל אוקראיני ומזיין כמו רן דנקר ומייקל לואיס ביחד. הוא בנזונה ציני ומיזנטרופ, אבל עם מוסר גבוה, יכולת להודות בטעויות ואהבה עמוקה וכנה לבתו. הוא מבריק ופתטי ומצחיק וחד וחותך וחרמן. כן, הוא אנושי.

הרצון של רשת Showtime לנגוס עוד ועוד בפלח שהיה שייך עד לא מזמן בלבדית ל-HBO מוביל אותה ללא מעט מהלכים מאתגרים ומעניינים. אחרי שהפיקה סדרות כמו "Weeds", מוצר HBO קלאסי, ו"טיודרס" (התשובה שלהם ל"רומא", על עלילות בית המלוכה בתקופת הנרי ה-8), מגיעה תגובה - באמת הגיע הזמן – ל"הפמליה". בזמן שוויני והחבר'ה נמצאים בירידה עם כל התקשקשויות "מדיאן" שלהם, "קליפורניקיישן" מציעה אלטרנטיבה אמיתית ומסעירה. היא גברית, סקסית, בוטה, לא מתחסדת ומצחיקה. והכי חשוב, יש בה את הציצי של מדלין זימה, הילדה הקטנה מ"נאני" שהתבגרה מה-זה יפה. יום הכיפורים בסוף השבוע הקרוב הוא זמן מצוין להתחיל איתה.