גפילטע פיש

כשהתיישבתי אתמול מול "קרב סכינים" בערוץ 10, ציפו עיני ובלוטות הטעם שלי לתכנית בישול מן הסוגה שמייצרת התנייה פבלובית של הפרשת רוק מוגברת. מה רבה הייתה הפתעתי, כשההתניה היחידה שנוצרה אצלי היא הרצון להיכנס מתחת לשולחן, ממש כמו ברעידת אדמה.

כל דבר שממותג בלייבל הנחשק מלחמה – מלחמה בתאונות הדרכים, מלחמה בסמים, מלחמה בשחיתות - סוחף את ישראל ישראלי הממוצע. וגם כאן, לרגע הרגשתי כאילו מדובר בתמרון צבאי משולב של משמרות המהפכה במפרץ הפרסי, כי כמו הרבה דברים בארץ שסועת הקרבות שלנו, גם התכנית הזו היא מלחמה: השף סטפן פרואה דווה מצרפת (נו ההם - האנטישמים) מסתער נגד ניצן רז הישראלי יוצא השייטת. (ואף מילה על מסעודה משדרות, פשוט כי כבישה עדינה של סביצ'ה פארידה בלימון ושמן כמהין זה לא בקוויזין שלה).

בהנחיית עודד מנשה (שיתרונותיו מתמצים ביכולת לנהל שיחה בצרפתית בלי שיחון), ובחסות הפרשנים ירון קסטנבוים ורן שמואלי, התנהל על המרקע משחק כדורגל לכל דבר, מינוס כדור, שחקנים, דשא, מאמן ורוח ספורטיבית. מהלכים מהירים עם סכין חדה מדי צולמו ושודרו בהילוך חוזר ממש כמו במשחק כדורגל, המוזיקה נתנה תחושה כאילו מדובר לפחות במשימת הדחה ב"הישרדות בפיג'י" וההרגשה הכללית הייתה שעוד שנייה לוחם השייטת מגיח מתוך ערימת אדרות הדג המפולט עם סכין בין השיניים וכובש שער.

במשפטים כמו "לאחר פתיחה מרשימה מאוד" ו"כשהצרות באות, הן באות בצרורות", הצליח צמד השופטים-פרשנים לעייף אותי יותר ממשה פרימו מפרשן משחק של הפועל קטמון נגד בני ג'דידה. אם כבר בפרשנות כדורגל עסקינן, עדיף היה להביא את הסלבריקה מודי בראון, גם יותר נעים, גם מבין בכדורגל.

"המנה הראשונה מאחורינו", אמר אחד השופטים, אחרי שהמנות הועברו למבחן החיך הענוג של ריקי גל, אמיר קמינר וגלית גוטמן. לריקי הכמהין דומיננטי מדי (אם הכמהין היה הראל סקעת, לא הייתה לך בעיה איתו, הא?); קמינר השתמש מספר פעמים במינוח "חושני" מה שבשילוב עם החולצה המאוד צהובה שלו גרם למיצי הקיבה שלי לרטון, וגלית גוטמן - כל דבר שאגיד ייפול למלכודת ה"וואו! היא יודעת לאכול", אז אני פשוט מוותרת.

(פשוט כי כל הטוקבקיסטים היו נפתחים עלי אם הייתי כותבת מחצית שלישית. "אין כזה דבר! יש רק שני חצאים בשלם". אז אני יודעת)

מה משאיר טעם רע יותר בפה – לאכול דגים מעורבבים בשוקולד לבן, או להתפלש בדוכן הדגים הקרוב בבגדי חתן כלה וללכת משם לחתונה שלכם? אני חושבת שהרגע שבו הבנתי שהשף ניצן עומד לבצע את החדירה הכואבת הזו בלי חומרי סיכה הזה במנה האחרונה, היה הרגע שאיבדתי את התאבון, אולי לעד. זה גם היה הרגע שבו התחוור סופית שהנאד הנפוח (הכוכב של מישלן פשוט תופס המון מקום באגו שלו) עומד לנצח.

כמו שראוי בסוף משחק, זינדין זידאן ויוסי בניון של הקוליניריה החליפו כמה מילים טובות אחד על השני, אם כי עבור המתמודד פפי דה-לה-פיו, להגיד על הישראלי ש"הוא מאוד יצירתי", הוריד לו כמה שנים מהחיים. קמינר שפך עוד כמה סופרלטיבים על האוכל כמו "סקסי ופיוטי" (פיוטי וולט וויטמן או פיוטי שלומי שבן? לא, זה חשוב לי), ובכך הגיעה לסיומה התכנית, שהותירה אותי עם טעם של סלרי בלימון (שפירושו: חמוץ-מריר. על מלח ופלפל, שמעתם שם?)

בצר לו, השף הישראלי נקלע למבוכה לאחר שהסתבך עם המנה העיקרית ואיחר מעט בהגשתה. הדבר גרם לצרפתי (אני לא אמרתי אנטישמי) לחייך חיוך נבזי ושמח לאידו.

בכך נמוגו כל שאיפותיי המוקדמות בעקבות צפייה בפרומואים, לבקש מהשף החתיך שייקח אותי איתו לפרובנס או איפה שזה לא יהיה, ישים אותי על השיש, יחתוך, יתבל יבזוק ויאכל. סטפן מון שר, רוע לב ויהירות אינן תכונות אטקרטיביות בגבר. למעשה, השמועה אומרת שיהירות היא אחד משבעת החטאים הקטלניים בנצרות. אני במקומך - הייתי ישנה עם עין אחת פקוחה.



"קרב סכינים", ערוץ 10, ימי שני, 21:00