פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      צעירה מן המאה ה-18 הופכת מרעיה ואם שבעלה נטש אותה, לפילגש עשירה. "רוקסאנה" של דניאל דפו הופכת את הזנות לאמנות

      נולדתי, כפי שאמרו לי ידידיי, בעיר פו?אטי?ה, באזור או במחוז פ?ו?אטו? שבצרפת, משם הובאתי לאנגליה על ידי הורי, שנמלטו בשל אמונתם הדתית בשנת 1683, כאשר הפרוטסטנטים גורשו באכזריות מצרפת על ידי רודפיהם.

      אני, שכמעט לא ידעתי דבר על נסיבות בואי, הייתי שבעת רצון למדי משהותי כאן. לונדון, עיר גדולה ושוקקת, היטיבה איתי מאוד, שכן עוד בילדותי אהבתי לשהות בקהל ולחזות בהמון גדול של אנשים נאים.

      דבר לא השתמר בי מצרפת לבד משפתה. אבי ואימי, שמעמדם היה טוב משל רוב אלה שכונו אז פליטים, ומאחר שנמלטו בעוד מועד, כאשר עדיין קל היה להבטיח את הרכוש, שלחו, לפני בואם לכאן, סכומי כסף ניכרים, או כפי שאני זוכרת, כמויות ניכרות של ברנדי צרפתי, נייר וטובים אחרים. אלה נמכרו ברווח יפה וכאשר אבי הגיע לכאן היו נסיבות חייו מצוינות ולא היה לו כל צורך לבקש עידוד וסעד מבני עמנו האחרים ששהו כאן. נהפוך הוא, בפתח ביתו נערמו ללא הרף חפצים עלובים של היצורים העניים והרעבים שברחו לכאן באותה עת מטעמי מצפון או מטעמים אחרים ובקשו כאן מחסה .

      אכן שמעתי את אבי אומר שהציקו לו רבים מאוד שהחזיקו בדת זו או אחרת ושיכולים היו להישאר במקומם, אך בחרו להתקבץ כאן בהמונם למטרת מה שמכנים באנגלית פרנסה, כיוון שנודע להם שהפליטים מתקבלים באנגליה בזרועות פתוחות, ומיד הם מוצאים לעצמם עיסוקים, שכן אנשי לונדון מעודדים אותם ברוחב לב לעבוד בחרושתם בספיטלפילד, קנטרברי ובמקומות אחרים, ושכר עבודתם טוב בהרבה מאשר בצרפת ודומותיה.

      אבי, אני אומרת, סיפר לי שהוטרד יותר מזעקותיהם של אלה מאשר ממצוקתם של מי שהיו פליטים אמיתיים, אלה שברחו רק מטעמי מצפון.

      כאשר הובאתי לכאן הייתי בת עשר לערך, וכאן, כפי שאמרתי, אבי חי בתנאים טובים מאוד ומת אחת עשרה שנים לערך מאוחר יותר. באותה עת, היות שנעשיתי מיומנת בהלכות החברה, התוודעתי לכמה משכנינו האנגלים, כפי שמקובל בלונדון, ומאחר שבהיותי צעירה יותר התחברתי לשלושה או ארבעה חברים למשחק ובני לוויה התואמים לגילי, כאשר התבגרנו למדנו לכנות זה את זה מקורבים וחברים, ובזכות קרבה זאת התקדמתי והשתלמתי בשיחה ובהליכות העולם.

      למדתי בבתי ספר אנגליים, ובהיותי צעירה, למדתי את השפה האנגלית באורח מושלם, ואת נוהגי נשי אנגליה הצעירות, כך שלא נותר בי דבר צרפתי לבד מהיכולת לשוחח, ולא השתמר בי כל שריד מהלשון הצרפתית שהיה מתייג את מבטאי, כפי שקורה לרוב הנוכרים, אלא דיברתי מה שאנחנו מכנים אנגלית טבעית, כאילו נולדתי כאן.

      לפני שאתאר את עצמי אבקש רשות לעשות זאת בלא משוא פנים ככל יכולתי, וכאילו שאני מדברת על גוף אחר; ובהמשך תוכל לשפוט האם אני מחניפה לעצמי אם לאו.

      הייתי (אז, בת ארבע עשרה) גבוהה ובנויה לתלפיות, חדת תפישה כנץ בכול הנוגע בנושאים השגורים, זריזה ופקחית בחילופי דברים, נוטה להיות לגלגנית, מלאת שנינות, ומעט להוטה מדי בשיחה, או בוטה, כפי שנוהגים לכנות זאת באנגלית, אף כי צנועה לחלוטין בהתנהגותי. היות שנולדתי בצרפת, רקדתי, כפי שאומרים, באורח טבעי, אהבתי זאת מאוד, וכן שרתי היטב, למעשה כה טוב עד שכפי שאתה עתיד לשמוע הועילה לי השירה במידה מסוימת במועד מאוחר יותר. עם כל אלה לא חסרתי חכמה, יופי או כסף. וכך יצאתי אל העולם, מצוידת בכל היתרונות הנחוצים לאישה צעירה כדי לשאת חן בעיני הזולת ולהקנות לעצמי תקווה לחיים מאושרים.

      כאשר הייתי בת חמש עשרה נתן לי אבי, כפי שהוא כינה זאת בצרפתית – 25,000 לירות, היינו, נדוניה בת אלפיים פאונד, והשיא אותי למבשל שיכר מהידועים ברובע העסקים של לונדון. סלח לי אם אסתיר את שמו, שכן אף שהיה אבן הפינה להידרדרותי, איני יכולה לנקום בו נקמה כה קשה.

      עם הדבר הזה המכונה בעל חייתי בטוב במשך שמונה שנים, ובחלק מהזמן היתה לי כרכרה, כלומר, מעין מרכבה, שכן במשך כל השבוע משכו הסוסים את עגלות המשא, אבל בימי ראשון נהניתי מזכות היתר של טיול במרכבתי, לכנסייה או למקום אחר שבעלי ואני יכולנו להסכים עליו; מה שדרך אגב לא אירע לעיתים תכופות. אבל על כך בהמשך.

      לפני שאתקדם בסיפור חלקם של הנשואים בחיי, הרשה לי לתאר את בעלי, תיאור נטול פניות, ממש כשם שתיארתי את עצמי. הוא היה בחור נאה וטוב מזג, בן זוג שכל אישה מתאווה לו, גבוה ובנוי היטב, יהיר למדי, אבל לא עד כדי גסות רוח.; הוא רקד היטב, וזה הדבר, אני חושבת, שקרב אותנו זה לזה. היה לו אב זקן שניהל את העסק בקפדנות ובזהירות, כך שחובותיו בעניין זה היו מזעריים, וכל שעליו לעשות היה להופיע מדי פעם ולהראות את עצמו; והוא ניצל היטב את המצב: לא הטריח את עצמו בטרדות העסקים, ובמקום זאת נסע לחוץ לארץ, אירח לחברה, יצא לצוד פעמים רבות, ואהב את חירותו אהבת נפש.

      אחרי שאמרתי לך שהיה גבר נאה וספורטאי טוב, אמרתי בעצם הכול; והייתי אומללה – כרבות מבנות מיני הצעירות, בחרתי בו בשל מראהו הנאה וטוב מזגו, כפי שאמרתי – שכן בשאר המובנים הוא היה יצור חלש, בור ועם הארץ שראשו נבוב, ששום אישה לא היתה מאווה לה לעולם לבן זוג. וכאן עלי ליטול לעצמי חירות, ללא קשר לכל הראוי לגנאי בהתנהגותי מאוחר יותר, לפנות לבנות מיני, הגברות הצעירות של מדינה זאת, ולדבר אליהן בלשון אזהרה. אם יש בכן מחשבה כלשהי בנוגע לאושרכן העתידי, ציפייה כלשהי לחיי נוחות עם בעל, תקווה כלשהי לשמר את עושרכן, או להשיבו אליכן בעקבות אסון כלשהו, לעולם גבירותיי, אל תינשאו לשוטה. כל בעל ובלבד שלא יהיה שוטה. בחברת בעלים אחרים אולי לא תהיו מאושרות, אבל עם שוטה תהיו אומללות; בחברת בעל אחר, אני אומרת, אפשר שתהיו עצובות, אבל עם שוטה - ללא כל ספק; ויותר מכך, אף אם ירצה הוא אינו יכול לעשותך מרוצה, שכן, כל מה שהוא עושה מגושם בתכלית, כל מה שהוא אומר חלול בתכלית, אישה בעלת תבונה כלשהי אינה יכולה אלא לחוש אליו בחילה ורצון להקיא עשרים פעם ביום. מה נורא יותר לאישה מאשר לבוא בין אנשים בחברת בעל נאה, בחור כארז, ואז להיאלץ להסמיק עבורו בכל פעם שהיא שומעת אותו מדבר; להאזין לגברים אחרים אומרים דברי טעם בעוד הוא אינו יכול לומר דבר ולכן להיראות כשוט?ה; או, חמור מכך, לשמוע אותו דובר הבלים ולהיות ללעג ולקלס בפי כול.

      יתרה מזאת, יש סוגי שוטים כה רבים, ממש מגוון אינסופי של שוטים, וכה קשה לדעת איזה סוג הוא הגרוע מכולם, עד שמחובתי לומר, לא שוטה, גבירותיי, בכלל לא, שום סוג של שוטה; לא שוטה מטורף ולא שוטה צלול בדעתו, לא שוטה נבון ולא שוטה טיפש, קחי כל דבר אבל לא שוטה; ויותר מכך, היי מה שתהיי, אפילו בתולה זקנה, הגרועה שבקללות הטבע, ואל תיקחי לך שוטה.

      אבל נניח לזאת זמן מה, שכן עוד יזדמן לי לדבר על כך. המקרה שלי היה קשה במיוחד, שכן מגוון דברים טיפשיים סיבכו את הזיווג האומלל.

      ראשית, ועלי להודות בלתי נסבל ביותר, הוא היה שוטה עיקש, קשה ולא זז מדעתו; כל מה שיצא מפיו היה נכון, הטוב ביותר, ומעצם העניין, בכל חברה ובלי להתחשב במה שנאמר על ידי הזולת, אף אם בענווה רבה. ואז, כאשר היה עליו להגן על דבריו בדיון ובשום שכל, נימוקיו היו כה חלשים, כה ריקים מתוכן, וכה זרים לנושא, עד שהיה בהם די לעורר במאזיניו בחילה ובושה.

      שנית, הוא היה בטוח בעצמו ועקשן, לא מוכן לפקפק בדברים שהשניות ניכרת על פניהם – תכונה בלתי נסבלת.

      שני אלה, ולו השניים בלבד, עיצבו אותו כטיפוס הבעל הבלתי נסבל ביותר, וכבר אפשר לשער מהו אורח החיים שניהלתי איתו. בכל זאת, עשיתי כמיטב יכולתי ונצרתי את לשוני - וזה היה נצחוני היחיד עליו; שכן בכל פעם שהיה מקשקש לי בריקנות בלשונו, ואני לא השבתי ולא טענתי כנגד העניין שרצה להעלות, הוא היה קם ממקומו בחמת זעם הגדולה ביותר שאפשר לדמיין ומסתלק, וזו היתה הדרך הזולה ביותר להיוושע ממנו.

      יכולתי להרחיב כאן הרבה בנוגע לאמצעים שנקטתי כדי לעשות את חיי נסבלים וקלים בחברת המזג חסר התקנה ביותר שבעולם, אבל הנושא ארוך מדי ופרטיו תפלים. בהמשך אזכיר אחדים מאלה כאשר הם יעלו בהכרח מתוך נסיבות סיפורי.

      אחרי ארבע שנות נישואים, אבי מת. אימי מתה עוד לפניו. דעתו על זיווגי היתה כה רעה, ואורח חיי בעלי לא הותיר שמץ סיפוק בעיניו, עד שאף שמסר לי 5,000 לירות ואף יותר בצוואתו, הוא הניח את כל הכסף בידי אחי הבוגר, והלה, שנהג פזיזות רבה בהרפתקאותיו העסקיות, נכשל ואיבד לא רק את מה שקיבל לעצמו, אלא גם את מה שנמסר לו עבורי, כפי שתשמע במהרה.

      כך איבדתי את המתנה האחרונה מנדבת לב אבי מפני שהיה לי בעל שאי אפשר היה להפקידה בביטחון בידיו, הרי לך אחד מיתרונות הנישואים לשוטה!

      בתוך שנתיים ממות אבי, מת גם אביו של בעלי, וכפי שחשבתי, הניח בירושה לבעלי תוספת נכבדה לנכסיו: כל עסקי מבשלת השיכר, שהיו טובים מאוד, היו עתה בבעלותו.

      אבל תוספת זו לנכסיו בישרה את חורבנו, שכן לא היה לו כל כישרון לעסקים. הוא לא ידע דבר על מצב חשבונותיו; אמנם בהתחלה דיבר כמי שמבין והעמיד פני איש עסקים, אבל עד מהרה שב להיות נרפה. בחינת ספרי החשבונות היתה מתחת לכבודו, כל זאת הפקיד בידי פקידים ומנהלי חשבונות, ואף שנמצאו לו די מזומנים לתשלום לספקים ולגובי המיסים, ואפילו מעט לשים בכיסו, הוא היה עצלן וקל דעת, והניח לשעת הכושר - לחלוף מבלי משים.

      אני צפיתי את תוצאות התנהגותו וניסיתי פעמים אחדות לשכנע אותו שיקדיש עצמו לעסק. הסבתי את תשומת ליבו מצד אחד לתלונות הלקוחות בדבר רשלנות העובדים, ומצד שני לחובותיו הצומחים מחמת הזנחת הפקידים וכיוצא באלה, אבל הוא סילק אותי מדרכו, לעיתים במילים קשות ולעיתים על ידי הצגה שקרית של המקרים ולא כפי שהיו.

      מכל מקום, כדי לקצר סיפור משעמם שאין צורך להאריך בו, הוא החל להבין שמסחרו שוקע, מניותיו צונחות, ובקצרה שאין הוא יכול להמשיך בעסקיו. פעם או פעמיים שועבדו מתקני בישול השיכר כדי לעמוד בתשלום מס הבלו, ובפעם האחרונה הוא התקשה מאוד לשחררם.

      הדבר הפחיד אותו, והוא החליט להיפטר ממסחרו, ואני לא הצטערתי בשל כך, כי צפיתי שאם לא יעשה זאת במועד, הוא יאלץ לעשות זאת בדרך אחרת, כלומר בפשיטת רגל. כמו כן רציתי שימשוך את ידיו מהעסק כל עוד נותר לו משהו, שאם לא כן יפשיטו אותי מכל ויסלקו אותי אל מחוץ לביתי עם ילדי, שכן ילדתי לו חמישה ילדים: זו (כנראה) העבודה היחידה ששוטים יודעים לעשות.

      הייתי מאושרת כאשר הוא מצא אדם אחר שקנה ממנו את כל מבשלת השיכר, שכן, אחרי ששילם סכום כסף גדול, בעלי נחשב שוב אדם ישר, שכל חובותיו כוסו, ואף נותרו בכיסו בין אלפיים לשלושת אלפים פאונד. עתה היה עלינו לצאת את מגורינו במבשלה, ועברנו להתגורר בית ב....., כפר הנמצא כשלושה קילומטר מחוץ לעיר; ואני חשבתי עצמי מאושרת אחרי הכל, שהצלחתי להיחלץ בתנאים סבירים, ולו היתה לברנש הנאה שלי מעט תבונה בראשו, הייתי נותרת במצב טוב למדי.

      הצעתי לו שיקנה בית כלשהו בכל הכסף או בחלקו, והצעתי לצרף גם את חלקי, זה שעדיין היה בנמצא ובדרך זו גם יהיה מובטח; כך היינו יכולים לחיות ברמה סבירה, לפחות בימי חייו. אבל דרכם של השוטים להתעלם מעצה טובה, והוא הזניח את הדבר, המשיך לחיות כמקודם, החזיק בסוסים ובמשרתים, רכב כל יום לציד ביער, ודבר לא נעשה בכל פרק הזמן הזה. אבל הכסף הלך ופחת, ואני חשבתי שראיתי את חורבני מתקרב בלא כל דרך אפשרית למנוע אותו.

      לא חסכתי תחנונים ומאמצי שכנוע, אבל כולם היו לשווא. תיארתי לפניו כמה מהר אוזל כספנו, ואת מצבנו כאשר זה יכלה עד תום, והוא לא התרשם כלל, אלא כטיפש מוחלט המשיך בדרכו, בלי שהעריך את משמעות הדמעות והקינות, ובלי שיצמצם את ההוצאות על מראהו החיצוני או על פמלייתו, על סוסיו ומשרתיו, עד לרגע האחרון, עד שלא נותרו לו בכל העולם אף לא מאה פאונד.

      די היה בכסף המזומן שבידינו לכיסוי הוצאות של עד שלוש שנים. בכל זאת הוא ביזבז אותו, ואני יכולה לומר שגם עשה זאת בטיפשות, שכן הוא לא בילה בחברה ראויה, אלא בדרך כלל עם ציידים וסייסים, ואחרים שמעמדם החברתי נחות משלו – אף זו תוצאת היותו של אדם שוטה. אלה אינם יכולים ליהנות בחברת גברים נבונים ומוכשרים מהם; לכן הם מתחברים לנוכלים, שותים ומגהקים עם סבלים מהשוק, ונמצאים תמיד בחברת אנשים שמתחת למעמדם.

      כזה היה מצבי העגום, כאשר בוקר אחד הודיע לי בעלי שהוא מודע למצבו העלוב וכי הוא עומד לצאת ולחפש את מזלו במקום זה או אחר. דברים כגון אלה הוא אמר פעמים אחדות קודם לכן בתגובה ללחצים שהפעלתי עליו שישקול את מצבו ואת מצב חיי משפחתו טרם יהיה מאוחר מדי. אבל היות שכבר ידעתי שאמירות מסוג זה היו ריקות מתוכן, כפי שלמעשה כל מה שאמר אי פעם היה ריק מתוכן, חשבתי שגם הפעם הוא מדבר רק כדי לצאת ידי חובה. בכל פעם שהבטיח ללכת קיוויתי בחשאי, ואף אמרתי במחשבותיי: "אני מקווה שתלך, שכן אם תמשיך כך סופך שתרעיב את כולנו."

      אבל הוא נותר בבית במשך כל היום ושכב במיטתו בלילה. השכם בבוקר שלמחרת, הוא קם מהמיטה, ניגש אל החלון התבונן לעבר האורוות ותקע בקרן הצרפתית, כפי שהוא קרא לזה, כמו שנהג תמיד, לזמן את אנשיו לציד.

      זה היה לקראת סוף חודש אוגוסט והשמש עדיין זרחה לקראת חמש בבוקר, ובערך בשעה זו שמעתי אותו ואת שני מלוויו יוצאים וסוגרים את שער החצר אחריהם. הוא לא אמר לי דבר החורג ממה שנהג לומר בכל פעם שיצא לשעשועיו; אף אני לא יצאתי ממיטתי ולא אמרתי לו דבר בעל חשיבות אלא נרדמתי שוב אחרי שיצא וישנתי עוד שעתיים בקירוב.

      הקורא יופתע למדי לשמוע כבר עכשיו, שמאז לא ראיתי את בעלי עוד; ואף יותר מכך, לא רק שלא ראיתי אותו עוד, אלא שלא שמעתי דבר ממנו או עליו ולא על איש משני משרתיו או על הסוסים. לא מה אירע להם, לא באיזו דרך או לאיזה כיוון פנו, או מה היה בכוונתם לעשות, לא יותר מאשר אילו פתחה האדמה את פיה ובלעה אותם, ואיש לא ידע זאת, אלא בעולם הבא.
      בלילה הראשון והשני לא הייתי כלל מופתעת, לא, אף לא במיוחד בשבוע הראשון או השני; באמונה כי אם אירע להם איזה אסון אשמע עליו בקרוב, וגם בידיעה שהיו עימו שני משרתים ושלושה סוסים וכי יהיה זה הדבר המוזר בעולם אם כולם יחד ייפגעו, ולכן במוקדם או במאוחר אשמע מהם.

      אבל תבין כמובן שבחלוף שבוע אחד ושבועיים, חודש, חודשיים וכן הלאה, בסופו של דבר הייתי מבוהלת, ואף יותר מכך כאשר בחנתי את מעמדי ושקלתי את המצב שבו נזנחתי; מטופלת בחמישה ילדים ואף פרוטה אחת לקיומם מעבר לשבעים פאונד במזומנים וחפצי ערך אחדים שהיו ברשותי, שאף שערכם היה ניכר, לא היה בהם די להאכיל משפחה, וודאי לא לאורך זמן.

      מה לעשות, לא ידעתי, אף לא למי לפנות; להישאר בבית שבו חיינו לא יכולתי מפאת דמי השכירות הגבוהים, ולצאת ממנו שלא במצוות בעלי, מה יהיה אם ישוב, גם על כך לא לחשוב; כך יכולתי שקעתי במבוכה, מרה שחורה ורפיון ידיים ללא נשוא.


      "רוקסאנה" מאת דניאל דיפו. תרגם מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת ידיעות אחרונות