שי כאופיר

אני לא כל-כך אוהב טקסים. את הכרטיסים שלי לטקס האוסקר הישראלי מקבלים אח שלי וחברה שלו באופן קבוע. אבל השנה יש משהו משמח ומרגש במיוחד בטקס פרסי אופיר. חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב הם מועמדים ראויים מז'אנרים שונים, שכל אחד מהם כבר זכה בפרסים והכרה בישראל ובחו"ל.

"חופשת קיץ", סרטו של דוד וולך התחיל את מסע ההצלחות שלו כבר לפני שנה כשזכה בפרס הבימוי, הצילום ותגלית השנה בפסטיבל חיפה האחרון, המשיך בקטיפת פרס הסרט הטוב בפסטיבל טרייבקה, וזכה כאן בישראל בפרס הלא רשמי – חביב המבקרים. אפילו הקשוחים שבמבקרי הקולנוע הישראלי חמורי הסבר הלעיטו עליו שבחים חסרי תקדים. הסרט הופק בתקציב זעום באופן יחסי - בתמיכת הרשות השנייה והקרן החדשה לקולנוע בלבד - מה שמבליט את הישגו החשוב – הוא החל כסרט טלוויזיה וצמח להיות ההפתעה הגדולה של השנה.

"נודל" סרטה של איילת מנחמי ממשיך את המסורת של סרטי המשפחה דוגמת "כנפיים שבורות" ו"אביבה אהובתי". אם תרצו זהו "סרט האולפנים" הישראלי, שנעשה בתקציב ישראלי סביר בתמיכת קרן הקולנוע הגדולה שידורי קשת והוט (ולא רק כלכלית הוא סרט אולפנים, אלא גם תמטית - אם יש קוד גנטי לקולנוע הישראלי הרי שנודל פיצח אותו בהצלחה). "נודל" הוא קומדיה מרירה, מצחיקה ועשויה היטב ולמרות שהתחיל את מסעו בעולם רק לאחרונה, הוא כבר הספיק לזכות בפרס חבר השופטים בפסטיבל מונטריאול.

"בופור", סרטו של יוסף סידר, הוא הקלף הבטוח ביותר של הערב – אם אפשר בכלל להמר מול רשימה שכזו - והיה המועמד המוביל לזכייה בפרס עוד לפני שנראה פריים אחד ממנו או מהסרטים האחרים. "בופור", ההפקה המושקעת ביותר של השנה מבחינת ערכה וגודלה , הוא הסרט "האמריקאי" בחבורה. אין זה מקרה, שסידר כבר מצא לעצמו סוכן אמריקאי, מה שאולי יהפוך את הסרט הבא שלו לסרט הוליוודי לחלוטין. סידר כבר זכה בשני פרסי אופיר על סרטיו "ההסדר" ו"מדורת השבט" ועם "בופור" הספיק לזכות בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין הנחשב. בישראל, הצליח "בופור" להביא אל האקרנים מספר שיא של צופים- יותר מ300,000 צופים, מספר שמתוך רשימת חמשת המועמדים, ככל הנראה, רק "ביקור התזמורת" יוכל לשחזר.

שני הסרטים הבאים ברשימה הם בעיני הסרטים שמהווים את התקווה הגדולה לעתיד של הקולנוע הישראלי. הסיבה לכך היא ששניהם הופקו כקופרודוקציות בין-לאומיות, הזוכות להצלחה בכל המישורים. המשמעות של קופרודוקציה היא שחלק ניכר מהתקציב של הסרט מומן על-ידי גופים זרים ולא רק על-ידי גופי שידור וקרנות ישראליות. חשיבות הצלחת הסרטים הללו בשוק הבין-לאומי גדולה, כי כסף בינלאומי שיזרום לכאן יוכל לשנות את פני תעשיית הקולנוע ולהפוך אותה מתעשייה שמצפה בקוצר רוח לגחמות משרד האוצר וקיצוצי התקציב השונים, לתעשייה שיש לה זכות קיום כלכלית אמיתית גם מחוץ לישראל.

"מדוזות" סרטם של שירה גפן ואתגר קרת הוא סרט עם פיל צרפתי. הוא הופק בשיתןף המפיקה הישראלית-צרפתייה יעל פוגל וזכה בפרס "מצלמת הזהב" (הפרס הראשון לסרט ביכורים) היוקרתי בפסטיבל קאן האחרון. גיוס הכספים של "מדוזות" נישא על גבי הפופולריות הרבה של אתגר קרת כסופר, אך נדמה שמי שנתנה את הטון בסרט היא דווקא שירה גפן, שגם כתבה את התסריט. מעבר לאהבה האישית שלי לסרט הזה, זהו סרט שמעורר בי הרבה אופטימיות. בימי ההקרנות הראשונות בפסטיבל קאן שמעתי אנשים שהגדירו אותו כ"פלופ הגדול של השנה"; אחרי הזכייה ולאחר שהסתבר שהוא ממלא אולמות בצרפת ובישראל שמחתי לגלות שגם אחרי שמועות מלחיצות כאלה אפשר להצליח ובגדול.

באופן מסורתי פרס האוסקר הישראלי מחקה את מה שקורה בפסטיבל ירושלים. השנה, הסרט היחיד מתוך החמישה שהשתתף בפסטיבל ירושלים וגם זכה בפרס הסרט הטוב הוא "ביקור התזמורת" סרטו של ערן קולירין. הסרט, שזכה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן, בפרס הסרט הזר בפסטיבל מינכן ובחוזה הפצה עם חברת סוני הבינלאומית, הוא סרט קטן ומקסים, האופייני מאוד לסרטי קולנוע ממדינות אירופאיות קטנות. ערן קולירין הצליח בסרט הקולנוע הראשון שלו ליצור לסרט שפה והומור ויזואלים ייחודיים, שהופכים את הסרט הקטן הזה לאהוב מאוד על כמעט כל מי שרואה אותו.

לפני מספר שנים היה לי ויכוח עם קולנוענית אחת שטענה שהעובדה שעמוס גיתאי מצליח להחדיר את הסרטים שלו פעם אחר פעם לפסטיבל קאן ולונציה מונעת מקולנוענים ישראלים אחרים להצליח בעולם - "הרי ברור שלא ייקחו שני סרטים מאותה מדינה לתחרות כל-כך נחשבת". אני טענתי שהיא מדברת שטויות - ככל שיותר יוצרים ישראלים יצליחו בישראל ובחו"ל, היכולת של הקולנוע שלנו להתרומם ולהצליח לגייס כספים גם בחו"ל תעלה ולכולנו יהיה הרבה יותר קל לעשות כאן סרטים. אחרי שנה מרשימה כזו לקולנוע הישראלי לא נותר אלא לקוות שזהו אינו אירוע חולף שייזכר כהבלחה חד-פעמית, אלא קרש קפיצה שיוכל להוביל את הקולנוע שלנו להרבה שנים של קולנוע איכותי ומצליח בכל המובנים.