באסה או קלאסה: "Self Esteem" של אוףספרינג

יש שירים שהמלה באסה כתובה לארכם ולרוחבם; שירים, שעוד בטרם באת לשמוע אותם מחדש ולבחון אותם בראי הזמן ולקבוע, כך סתם בהינף קולמוס - היום כבר נותנים לכל אחד לכתוב! אפילו לאנשים שחושבים ש"בראדרז אין ארמז" הוא שיר לא טוב! - מה יהא גורלם, כבר ברור לך שהם יבאסו לך ולשכנתך למשרד את היום. כך קורה שהמועמד התורן ממתין לו בקוצר רוח בחדר הנידונים, חרד ומצונף ולמרות שעוד לא התנגן תו אחד ממנו, כבר מושחזת המקלדת ומשחרת לטרף שהוא עומד להיות לה.

מכיוון שלרוב - מה לרוב? תמיד! - מדובר בשירים שהאלמוניות היא מהם והלאה ומעמדם כבר התקבע אצל הכותב בדיוק כמו אצל הקוראים (מה שהופך את הבחינה המחודשת והמפגש ביניהם לכיף של כל המדור הזה), אחוז ההפתעות הוא מזערי. מזערי, אבל קיים. הנה, רק לפני חודשיים התכוונתי להלל את "Things Can Only Get Better" של D:Ream - שיר שבמהלך הניינטיז רומם את רוחי פעם אחר פעם, רק כדי לגלות שמדובר במפגן מצועצע של טעם רע ששם את הבאס בבאסה; הפעם קרה בדיוק ההפך - התכוונתי לטחון ל"Self Esteem" של אוףספרינג את הצורה באופן שהיה גורם לרון ג'רמי להיראות כמו הרב אייכלר, כך שהוא לעולם לא ישכח מי זה רונן ארבל, אבל דבר מוזר קרה כשהתחלתי לנגן אותו במשרד. השלב הראשון היה שהרגשתי צורך להגביר את הווליום. בשלב השני כבר זמזמתי את המלודיה ובשלב השלישי החדר התמלא ביושבי המשרדים הסמוכים, שהצטרפו אלי בפזמון החוזר ושאלו בחשש "זה קלאסה, נכון?".

יש שתי סיבות שבגינן כל האפיזודה הזו נותרה תמוהה בעיני; הראשונה קשורה לכך שמעולם לא התחברתי לז'אנר המוזיקלי שלימים נודע כ"שירי מוטל בספק" - "מאלדר וסקאלי" של קטטוניה (די באסה), "היווניה הגדולה שמחה" של היווניה (השיר הגרוע בכל הזמנים, בלי כל קשר לשפה, זמן, מרחב וחלל) ו-"Just A Girl" החמוד של נו דאוט (וגם כמובן "Don't Speak", שקודם כל היה להיט אצל טל ברמן) - וש-"Self Esteem" היה חלק בלתי נפרד ממנו, ואף ניסח את הגדרות היסוד שלו. הסיבה השנייה היא שמעולם גם לא נעניתי לאף להקה שסומנה כיורשת של נירוונה.

אז נכון, אוףספרינג שייכים, או ליתר דיוק היו שייכים בתחילת דרכם (לפני "Smash" שמכר מיליוני עותקים ובוודאי לפני פשעים מוזיקליים כמו "Pretty Fly for A White Guy" ו-"Why Don't You Get A Job"), הרבה יותר לסצינת הPאנק של אורנג' קאונטי מאשר לגראנג' הסיאטלי (ושאת האלבום הראשון שלהם הם הוציאו ב-89, כשיצא "בליץ'" של נירוונה). עדיין, לאחר שקורט סגר את הבסטה, גם הם וגם חבריהם לסצינה גרין דיי (בעקבות הופעות מוצלחות בוודסטוק 2, קיץ 1994), סומנו כיורשים של קוביין - הרכבים שמצליחים לשלב בין מלודיה לרעש ולהביא את האלטרנטיבה למיינסטרים. הלהיט הראשון של אוףספרינג (לגרין דיי נתייחס בהזדמנות אחרת), שעד אז - כמו כל הלהקות מ-OC - היתה להקת סקייטרים (בדומה ל-NOFX, שביקרו אותנו לפני שלושה שבועות ופניווייז), היה "Come Out and Play (Keep 'em Separated)", שעמד בתקנים של מכון ה-Pאנק הקליפורני והגימיק שלו היה ליין גיטרה ערבי (וגם היה להיט "מוטל בספק" לדעתי).

"Self Esteem", שהגיע אחריו, לקח כבר כיוון קצת אחר, שהפך את סיפורי הירושה הנירוונאיים לרלוונטיים, כשהוא שואב השראה ישירה, במקצב התופים, בסאונד ובריף הגיטרה המוביל מ"Smells Like Teen Spirit" (שיר של נירוונה, ייתכן ושמעתם אותו פעם). הבעיה היחידה היא שדקסטר הולנד, הסולן והדמות המובילה באוףספרינג (ביחד עם הגיטריסט בעל השם "נודלס"), לא היה ולא יהיה קורט קוביין - לא מבחינת יכולות השירה, הכתיבה, הכשרון או הנשמה. אבל היי, גם רצון והתמדה נחשבים ומהם היה להולנד (שתמיד תראו אותו עם חולצה של דד קנדיז או סקס פיסטולז, משמע הוא מנסה לצעוק "אני פאנקיסט בנשמה") בשפע, מעבר לעובדה שלא כל שיר אלטרנטיבי ופופי חייב להיות "טין ספיריט" ולא כל אחד צריך להיות קורט קוביין (בעיקר כי אף אחד גם לא יכול). "Self Esteem" הוא לא שיר טוב בגלל שהוא מזכיר את הלהיט האלטרנטיבי הגדול בכל הזמנים, אלא בגלל שהוא המנון פאואר-פופ סוחף בפני עצמו, עם פזמון מרסק, מלים פשטניות במיטב המסורת והרבה קולות רקע שמרפררים להארדקור Pאנק ומוסיפים לאווירת השירה בציבור שפושה בו גם כך.

מה שמצחיק אותי בהאזנות החוזרות ל"Self Esteem", הוא שהטקסט שאיתו לא הצלחתי להזדהות בגיל 17 חוזר אלי עם ריבית קצוצה בגיל 30. הולנד שר בגוף ראשון, ככל הנראה על עצמו, ומספר על בעיות הזוגיות שיש לו עם השרלילה שממררת את חייו פעם אחר פעם, ואילו הוא, הטמבל, מתקשה לומר לה לא ולסלק אותה ממנו אחת ולתמיד. הבית השלישי, שמגיע אחרי הסולו-גיטרה-קקמייקה - בכל זאת להקת Pאנק - מבריק במיוחד בשטחיות והטמטום מחממי הלב שלו, ומשחזר סיטואציה אותה מכיר כל מי שהיו לו יחסים סבוכים עם בחורה ששיחקה בו (שימו לב, ניסיתי לתרגם עם חרוזים): "מאוחר בלילה היא מפציעה/ שיכורה שוב ומחפשת להבקיע/ אני יודע שאני אמור לומר לא/ אבל זה די קשה כשהיא מוכנה להתחיל/ אני אולי טיפש, אבל לא אהבל/ זה כי אין לי הערכה עצמית בכלל". נסו להתווכח עם זה.