קרובים קרובים

"הרחק ממנה", סרטה החדש של שרה פולי, אשתו-לעתיד של ניב הדס, מערבב בין זכרון ושכחה ויוצר סרט אנושי ומלא תקווה

ניב הדס
23/09/2007

יום אחד שרה פולי ואני נתחתן. זו לא עוד דרך לתפוס את תשומת הלב שלכם, אלא משאלת לב אמיתית, שהפכה כבר מזמן – אני לא אגיד כמה מזמן כי זה כבר יהיה פדופילי – למשימת חיי. פולי, רק בת 28, היא אחת השחקניות המעניינות והאמינות ביותר שמרצדות על המסך. בזמן שהוליווד מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם הכוכבניות שלה, מפתה ומדרדרת אותן לפתח התהום, מציצה להן לתוך לחדרי המיטות, התפריט והתחתונים (במידה והן טורחות ללבוש), פולי בוחרת את התפקידים שלה עם פינצטה ומביאה אליהם מאה אחוזי כנות ואמת – מ"המתיקות שאחרי", דרך "גו", החיים בלעדי" ועד "שחר המתים", פולי תמיד מצליחה לרגש ולתת תחושת הזדהות נדירה.

אם כל התפקידים הנפלאים של פולי לא הספיקו, מגיע עכשיו סרט הבכורה שלה, "הרחק ממנה" ומשאיר את הצופה, גם זה המנוסה כבר עם התופעה ששמה שרה פולי, בהלם מוחלט. פולי כתבה וביימה (ע"פ סיפור של אליס מונרו) סיפור אהבה שמתרחש בישורת האחרונה של החיים על רקע מחלת האלצהיימר של האשה, ועשתה זאת בבגרות, עדינות ויופי שנדירים לא רק עבור סרט ביכורים, לא כל שכן סרט ביכורים של בחורה בת 28, אלא בקולנוע בכלל.

הבגרות של פולי לא מתבטאת רק בעובדה שהיא בחרה למקם בכרוניקת החיים והגיל את הסיפור שלה בין שני בני גיל הזהב, או העיסוק של צעירה באלצהיימר, כי אם בדרך הטיפול האצילית שלה – ביכולת להציג אהבה וסיפור אהבה, על כל המשקעים שיחסים בני 40 שנה תובעים מבני זוג; על ההכרה באובדן, בזיכרון ובשכחה, בהדחקה ובהפנמה. ביכולת להבין עד כמה מרכיב בלתי תלוי כמו מחלה יכול לשבש התנהלות זוגית ושגרה, ומצד שני להוציא ממי שמתמודד איתה יותר משהוא אי פעם חלם.
מבחינת התפיסה החזותית שלה, וגם בטון הקודר, ניכר כי פולי מושפעת מאטום אגויאן, בן ארצה, כשהוואן שוט בו היא מכניסה אותנו להוספיס לחולי אלצהיימר, יותר ממזכיר את הכניסה למועדון החשפנות ב"אקזוטיקה". אותו דבר, רק בלי נערות תיכון ועם אנשים שמשתינים על עצמם .

מראשיתו הקולנוע מרבה לעסוק במוטיב הזיכרון, וביחסי הגומלין שבינו ובין השכחה, והאמת החמקמקה שנמצאת בין שניהם. מ"המזח" של כריס מארקר ועד "שמש נצחית בראש צלול" של גונדרי; מ"ורטיגו" ועד "50 דייטים ראשונים" – נדמה שהזיכרון והקולנוע, שתפקידו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של זמננו הוא מכריע, שלובים זה בזה. אצל פולי הזיכרון והשכחה מהולים בחוסר אונים מחד ובאהבה שאינה יודעת גבולות מאידך.

אחד הדברים הבולטים ביותר ב"הרחק ממנה" הוא יופייה של ג'ולי כריסטי, שמשחקת את פיונה החולה. כריסטי בת ה-66, ששיחקה בין השאר ב"ד"ר ז'יוואגו" ו"השמיים יכולים לחכות" וגם היא ניהלה, בדומה לפולי, קריירה מאופקת למדי, מוצגת כאן כשפניה חרושי הקמטים חשופים – ללא סיליקון, מתיחות, ניתוחים או בוטוקס. פולי מרבה לצלם אותה מקרוב ולהעצים את יופייה, דווקא משום שאין בו שום רמייה או מלחמה פתטית בבלתי נמנע. מיותר לציין שהמבט האוהב הזה מוציא מכריסטי הופעה כמעט הירואית. גם גורדון פינזנט, שעתידו לכאורה מאחוריו, בתפקיד הבעל שהיה מקרבן והפך לקורבן, מצליח לרגש במורכבות של הדמות שבנה.

"הרחק ממנה" רחוק מלהיות הסרט האולטימטיבי לתקופת החגים. הוא מורבידי, איטי ומדכדך, אולם באותה מידה הוא מלא תקווה, אנושי ואמפתי. אם משחק הוא עבודת היום של שרה פולי היא יכולה לוותר עליה בשקט. יש לה כבר מקצוע חדש – היא יוצרת קולנוע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully