אברהם, אל תלך לשם, כי הזאב יאכל אותך גם

המינוי המדהים – סוף סוף אפשר לעשות שימוש הגיוני במילה האינפלציונית הזו – של אברהם גרנט למאמן צ'לסי התקבל אצלנו, בישראל, בתגובות מעורבות. מוזר, משום שבתחום הספורט התקשורת והקהל הישראלי נוטים לפרגן ולהפגין קונצנזוס כלפי כל הצלחה מקומית בנכר. לקושי לפרגן לגרנט בלב שלם יש סיבות רבות, חלקן נעוצות בכך שמינויו של גרנט בעצם מגחיך כמה מקלישאות היסוד על פי הן התרגלנו לחיות, ולחשוב על עצמנו.

ראשית, הטיעון המאוס "אנחנו שכונה, והלוואי שהיינו כמו אירופה". כלומר, שכונה אנחנו עודנו, אבל כנראה שגם ביבשת הרחוקה ההיא לא כל כך שונים מאיתנו, בכל הנוגע לספורט לפחות. הנה המועדון העשיר בעולם מפטר מאמן מוצלח ומקצוען ידוע ומחתים אחר, אנונימי, שידע כיצד להתקרב לליבו של הבעלים. לו מכבי חיפה, למשל, היתה ממנה את חביב ליבו הלא מוכר של יענקלה שחר – הבה נאמר מאמן כדורגל מאסטוניה – במקום רוני לוי העטים היו נשלפים, החרבות היו מצוחצחות והתובנות על החובבנות הישראלית הבלתי נסבלת היו יכולות לפרנס את רון קופמן לפחות לעשור הקרוב. אבל זה קורה דווקא שם, במעוז הפאר של הכדורגל. וזו לא פעם ראשונה. גם ריאל מדריד "הגדולה" הדיחה את פביו קאפלו בצורה תמוהה, כשהבעלים שלה הסתודד עם מאמן מחליף במסעדה, בשעה שקאפלו, לפני פיטוריו זאת אומרת, ישב בשולחן סמוך. אמנם יום הכיפורים כבר חלף, אבל אפשר לנצל את ההזדמנות ולומר, בלחש, רוני מאנה סליחה.

שנית, סוף-סוף תעמוד למבחן קלישאה סוציו-ספורטיווית נוספת, שנאמרת על ידי פרשנים לגבי קבוצות כושלות שפיטרו את המאמן בתגובה להפסדים - "גם אלכס פרגוסון לא היה יכול לעשות יותר לו היה מאמן את הכח רמת גן", למשל. הטענה הזו גורסת כי בסופו של משחק, הגורמים הקובעים הם השחקנים ולא המאמן. מכיוון שהסיכוי שאיזה מאור גולה מחו"ל יתייצב על הקווים באחד המגרשים בארץ עדיין אינו מתקבל על הדעת – אם כי אצל אברמוביץ' היהודי הכל אפשרי - הסיכוי היחידי שלנו לבדוק את איכות הקביעה הזו הוא בהפוכה.

הנה מאמן שנופל, לפחות ברזומה ובדימוי, משחקני הקבוצה, מקבל צ'אנס להנהיג אותם. אם אכן גרנט יצעיד את צ'לסי להישגים בליגת האלופות ובפרמייר-ליג נוכל לומר סופית שאכן חלקו של המאמן מינורי. עובדה: גרנט מעולם לא הצליח להעפיל לליגת האלופות עם קבוצות ישראליות ופתאום הוא אפילו עושה שם חיל. במילים אחרות: הצלחתו של גרנט בצ'לסי עלולה לגרום לפיחות במעמד המאמן. הבו לי את ברצלונה ואוכיח לכם שגם אני מאמן ישראלי ראוי לליגת האלופות.

כל זה לא עדיין לא אומר שגרנט אינו מאמן טוב. עוד קלישאות רווחת בימים האחרונים - "מפתח תקווה להיכל הכדורגל!" או לחלופין "משמעון קורק לאלכס פרגוסון!" - נשמעות סבירות רק משום שמקומות ואנשי המוצא של בקריירה של גרנט נהגים בשפה העברית. האמת היא שכדורגל הוא ענף שמזמן הזדמנויות – בכל העולם – דווקא לאנשים שגדלו באזורי מצוקה. מוריניו, קאפלו, פרגוסון ואריקסון לא צמחו בשבילי האספלט של אוקספורד. גם הם הגיעו משום מקום, רק בלועזית. יחסית אליהם, גרנט מגיח ללונדון ממקום סביר על הגלובוס. עוד שנתיים מוצלחות יהיה מישהו באנגליה שמאוד יתרגש להיות עוזרו של "מיסטר גרנט".

אבל הלקח העיקרי מהסיפור המטלטל של גרנט נעוץ בכך שמינויו לצ'לסי הוא שיקוף נוסף של תקופת ההיפר-קפיטליזם. עשירי העולם משתלטים על נחלות שבעבר היו קהילתיות, או ממוסדות יותר – לכל עיתון יש בעלים פרטי, לכל קבוצת כדורגל, ובעוד עשרות שנים אולי גם למדינות עצמן – והם אלה שמשבצים אותנו לתפקידי חיינו.

קפיטליסטים אוהבים לומר, להגנתם, שהכסף לא מבחין בין צבעים והוא יוצר שוויון הזדמנויות; באופן הזה לכל אחד שהצליח להתחבב על הבוס הקפריזי שלו יש סיכוי לעלות לגדולה. זה לא באמת נכון, לא לכל אחד. רוב האנשים יזכו לפגוש אוליגרך ולהתיידד עמו רק בחלום. למעשה, שוויון ההזדמנויות של הקפיטליזם פירושו שהכסף מתיר לפעמים גם מקרים יוצאים מן הכלל. אבל לזכותו של גרנט יאמר שעכשיו כל אחד מאתנו יכול לחלום שאולי דווקא הוא יהיה היוצא מן הכלל.