לסלבס תמיד נדמה שהם חיים במדמנה אנושית. בראיונות הם ששים לדבר על אורגיות מאחורי הקלעים, סמים קשים ובינוניים, שחיתות מוסרית ותועבות למיניהן שנקרות בדרכם חדשות לבקרים. והם, כך יספרו לעיתונאי הרכילות והברנז'ה, בסך הכול מנסים לפלס את דרכם הביתה בין פרוצת סאדו-מאזו לסוכן שחקנים שהוא גם מניפולטור חלקלק שבוגד באשתו. ועוד עם נערי ליווי קטינים.
אגדות הסדום ועמורה האלו על הבק-סטייג' של עולם הזוהר משרתות את שני הצדדים: נבחרי העם החדשים הלוא הם הסלבריטאים זוכים בהילה ובתהילה של מי שחיים חיים מרתקים, על הקצה, באינטנסיביות של בני אלים. ואילו ההמונים מתענגים על הרפש שמתגלה במדורים המתאימים, מצקצקים בזעזוע במקומות הנכונים (שוב לינדסי לוהן במכון גמילה? מ-ז-ע-ז-ע) ויכולים לחזור לחייהם השלווים בתחושה שהשיעמום האפרורי מגן עליהם מחוויות כגון הריון לא מתוכנן, רצח מושתק בידי אמרגן רב כוח ומשגלים אנאליים עם פרוצות טרנסקסואליות. עסקה משתלמת.
אלא שמישהו צריך לשמש כמתווך בין הסיפורים מסמרי שיערות הערווה האלה לקהל הצרכנים. זהו תפקידם של כתבי הרכילות וצלמי הפפראצי, ואת סיפורם אגדתי וסדום ועמוראי אף הוא מבקשת לשרטט הסדרה "צה!ב". כן, עם סימן קריאה במקום ו', ממש כמו בטוקבקים המיוחמים שמספרים שר' שכבה עם נ' (על החתום: אחד שיודע) שהולך להתחתן עם י'. עזבו שמות מלאים עכשיו, חבל על התביעות דיבה.
סלבסטיק
בסדרת הרכש "צה!ב", עורכת מגזין הרכילות לוסי ספילר (קורטני קוקס בספין אוף מרושע ופסיכוטי לתפקידה ב"חברים" המלוקלקת) היא נבלה קרת לב שמתקשה להגיע לאורגזמות, ומקרינה לעובדים תמונות של כרישים זוללים זה את זה כדי שיפנימו דרוויניזם ותחרותיות מהם. אין לה קווים אדומים, אין מוסר ואין עכבות בדרך לתמונת הפפראצי שתמכור את הגיליון הבא שלה, וכל האמצעים כשרים: השפלת תחקירניות זוטרות, סחטנות לשמה, שוחד, מניפולציות זולות, פתיינות מינית ומאות אלפי דולרים יכולים לעבור מיד ליד רק כדי שזותי תקבל אינפו על זמרת הפופ הנוצרי שמכורה בסתר להרואין. את גלריית הדמויות חסרות צלם האנוש שמאכלסות את משלים דון, צלם פפראצי סכיזופרן שמסוגל לחתוך לעצמו אצבע רק כדי להיכנס לחדר מיון ולקבל את הקלוז אפ שלו. גם הסלבס עצמם אינם חפים מחטאים הם נואפים, מסניפים ומחטיפים, הכול תמורת שתי שניות התהילה שלהם. אבל לפחות, ובניגוד לרכילאים המדופלמים, יש להם נשמה.
משום שבסופו של דבר, אותם טאלנטים או סלבס, קראו להם איך שתרצו הם הכותבים והיוצרים של הסדרה הזו (קוקס עצמה, לצד בעלה דיוויד ארקט, הם המפיקים). וככאלה, הם תופסים את הרכילאים כאויביהם, כמנשנשי הנבלות שחיים על חשבון חולשותיהם של אחרים, ניזונים משקרים, עברות קטנות והשפלות גדולות. הסלבס עצמם, מושאי הסיקור, אף פעם לא אשמים באמת בכל הפאדיחות, אלא תמיד נתפסים בחולשתם, שממילא כרוכה במקום העאלק בודד וקשה שלהם בפסגה. אם מצליחים להתעלם מהצביעות הקלילה הזו שהרי לטאלנטים אין קיום ללא העיתונאים שבונים אותם כמותג "צה!ב" מספקת את כל הטינופת שתוכלו לדמיין על הביצה ההוליוודית.
ברגעי השיא, היצירתיות בתיאור התועבות שמחוללים הסלבס פשוט לא מאפשרת לכם להתיק מבט מהטלוויזיה (ראש כרות של זמר ראפ במרתף? כוויות עור קשות ודוחות כתוצאה מבישול הרואין? אללי, לאן עוד אפשר להתקדם מכאן?). הבימוי משובח, התסריט מהודק והשחקנים מעולים, אבל סף הריגוש הוא לגמרי פורנוגרפי. אז נכון, פה ושם אפשר למצוא אמירה כלשהי על הכלכלה חסרת הלב שמאחורי התעשייה, או על הצביעות של החברה האמריקאית ("הסיפור הוא לא שהוא הלך לזונה, אלא שהוא קיבל בתחת עם דילדו" מבארת העורכת לאחת התחקירניות). אבל ראבק, אנחנו לא כאן בשביל ביקורת חברתית, אלא בשביל שיזעזעו אותנו. או אז נוכל לצקצק מול המסך, ולהתנחם בחיים האפרוריים שמגינים עלינו מהרעות החולות האלה. תודה באמת.
"צה!ב", ימי ראשון, 22:00, יס סטארז 1