דוסון פריק

אמנים שבאים לישראל אוהבים להחמיא לנו ולספר כמה שאנחנו מדהימים ואיך ישראל בכלל לא מזכירה את המקום הזה שמראים להם בחדשות. אנחנו מצדנו, מריעים ובו זמנית, עמוק בפנים, נשארים סקפטיים, כנראה בגלל מודעות יתר שמעורבת בשנאה עצמית. גם כשדבנדרה בנהארט הופיע בתל אביב הוא דאג לפלרטט, ורובנו, כהרגלנו, לא האמנו. אבל דבנדרה לא שקרן. לפחות לא בנוגע אלינו. הטיול לישראל השפיע עליו למדי – מדונה בקטע שלנו? תעשו לי טובה. אבל דבנדרה? הוא הכי ארץ-הקודש-סטייל שאפשר.

כשנכנסים לאתר הרשמי של דבנדרה בנהארט לא רואים כלום חוץ מערמת כלי נגינה ואביזרים שונים. צריך להזיז אותם עם העכבר בכדי להגיע לאזורים של האתר, אך לפני שמגיעים ל"תמונות" ול"דיסקוגרפיה" מגלים כיתוב שאומר "הולי מולי אנחנו בישראל. רולי פולי תקראו לי ישמעאל".

בהתאמה, באלבום החדש והחמישי שלו, “Smokey Rolls Down Thunder Canyon”, יש כבוד לישראל. בשיר “Shabop Shalom” הוא חושב על איזו בת של רב, מתלהב ממישהי שלומדת תלמוד ומהבריזה התל-אביבית. הוא זורק לאוויר את שם התואר "חברה", כשהוא מבטא נכון את האות ח', ובאווירת אלביס פרסלי (או במקרה הזה, אלכס חולה האהבה) הוא מזמזם את מה שאמר כל דקה על במת הבארבי: "תודה! תודה!".

לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שדבנדרה מחייך לישראל מתוך כבוד של אאוטסיידר אחד לשני – אנחנו מדינה פריפריאלית והוא אמן סהרורי ושעיר במיוחד שנמצא בשוליים. אולם, לא כך הם הדברים – מאז שיצא האלבום הקודם של בנהארט, “Cripple Crow” של 2005, הסטלן הפך לכוכב. הוא נמצא על שערים של מגזינים, מקפצץ בין טוק-שואוז (ביום רביעי הוא מגיע לקונאן!) ושמו אפילו הוזכר לצד לינדזי לוהן, בשמועה על הרומן הכי מוזר בהוליווד. כאילו בכדי לבסס את הטענה, MTV הכניסו את דבנדרה והבית המכוער שלו לאחד מהפרקים האחרונים של Cribs (קטע שאולי ראיתם שבוע שעבר במומלצים של וואלה! תרבות – אם לא, יש לינק למטה).

דבנדרה משתלב בשלמות בעולם הפופ בעיקר כי הוא מבין אותו, והוא לא, כמו שאוהבים להציג אותו, איזה איש מוזר שנמשך רק אל אומני קצה שעשו פולק תימהוני מתישהו בשנות השישים.

נכון, ושתי בניאן ולינדה פרהקס תורמות את הקולות המדהימים שלהן גם ב-“Smokey”, אך בדיוק באותה נשימה אפשר לספר שניק ואלנסי מהסטרוקס מנגן על גיטרה ב-“Shabop Shalom” שהזכרתי למעלה, שלא מזמן יצאה גרסת כיסוי של דבנדרה ל-“Don’t Look Back In Anger” של אואזיס, ושבהופעה בארץ שמענו את בנהארט שר את "אני לא זמין" של מושיק עפיה.

מ-Cribs אנו למדים, שאולי שורצים לדבנדרה בבית יותר מדי היפים, אבל שאת האלבום החדש שלו הוא מקדיש בין היתר לאליוט סמית, שיש לו תמונה של ניל יאנג על המקרר, שהוא קנה – באלוהים רק יודע כמה כסף – ספה ישנה של ג'ים מוריסון ושהוא מחזיק בעותק של אלבום ראפ מבית היוצר של מאצ'ו מן (דרך אגב, אם למישהו יש את הדיסק הזה, בבקשה לשלוח לנו עותק למערכת. נהיה אסירי תודה לנצח).

העושר הזה, שמאחד את הפולק של העבר עם הפופ של ההווה הוא מה שהופך את דבנדרה לכזו הצלחה. בדומה לג'ואנה ניוסם ואנימל קולקטיב, ובשונה ממיליון אומני הפריק-פולק של 2004 שחייבים את הקריירה שלהם לדבנדרה, הסנדק לא מתעקש להישאר נאמן לכלום ומתפתח, משחק על המון מגרשים, ובעיקר לא מפסיק להפתיע. ברור, לפעמים הוא נגרר לאותן קלישאות וודסטוק, אך מסביב להן קורה המון, וקשה לעקוב.

לפני כחודשיים, כשיצא “Tonada Yanomaninista”, הסנונית הראשונה מתוך “Smokey” הייתי משוכנע שדבנדרה יהפוך רשמית לכוכב רוק. הריף של הגיטרה, המקצב האנרגטי, גישת הרוקנ'רול. זה היה מבטיח. רציתי ש-“Smokey” יהיה אלבום רוק. כמובן שלא ציפיתי שדבנדרה יגלח את הזקן, ישים חליפת שלושה חלקים ויגלה את ג'וי דיוויז'ון; מצד שני גם לא חשבתי שהוא יתחפש לאישה, יחזק את השורשים הספרדיים, יעשה רגאיי ויזרוק לאוויר מילים בעברית.

דבנדרה התחיל בתור סניגר/סונגרייטר חצי עגמומי-חצי מחויך ולגמרי לא מובן, המשיך כנביא הפריק-פולק בצמד אלבומים אינטימיים ומדהימים, והחל קרקס צבעוני, שמח ומיוחד במינו ב-“Cripple Crow”. בניגוד לאנימל קולקטיב, דבנדרה עדיין לא מצא את עצמו – אולי הוא גם אף פעם לא ימצא – ולכן הוא כל הזמן משתנה במקום להתחדד, קופץ בין ז'אנר לז'אנר ועושה אלבום מפוזר כמו “Smokey”, שמכיל המון קטעים מבריקים, אך גם לא מעט רגעים סתמיים שבכלל לא היו צריכים להיכנס לאלבום. חבל, כי זה קצת הרס את רצף האלבומים המעולים שלו וזה ממש לא היה חייב להיות ככה – בסך הכל היה צריך להשתמש במספריים.

האלבום הוקלט ברובו בטופנגה שבהרי סנטה מוניקה, מקום שהשרה מוזה בין היתר על ניל יאנג וג'וני מיטשל. החלקים האחרים של האלבום הוקלטו על סירת מפרשים שעגנה על איזשהו אי שקרוב לקליפורניה. דבנדרה היה שם עם הלהקה שלו, שהחברים בה תמיד מתחלפים, אך הגרעין הקשה תמיד שורד, כמו למשל אנדי קביק (מ-Vetiver) ונוח ג'ורג'סון (מפיק העל של הפריק פולק, שאחראי גם על “Cripple Crow” וגם על “The Milk Eyed Mender” של ג'ואנה ניוסם). בהרכב הנוכחי, שעונה לשם Spiritual Boner יש גם את מתיו בים (מהמטליק פלקונס) את רודריגו אמרנטה, את פיט ניוסם (האח של ג'ואנה!) ועוד.

ביחד, כאמור, הם מטיילים באין-סוף סגנונות, תחת הכותרת שנתן דבנדרה, "ספייס רגאיי" – אם כי רק “The Other Woman” באמת כזה מבחינה ז'אנרית. חוץ ממנו יש לנו את “Lover”, קטע אינדי-פופ שמתכתב עם גריז, את “Samba Vexillographica” שמכיל, כמה מפתיע, סמבה מעצבנת, ואת “Seahorse”, שמתחיל כבלדה יפיפייה ונמשך לקטע א-לה Doors באורך שמונה דקות. הססגוניות קיימת גם בכמה שירים בספרדית, בגוספל של “Saved”, ובקליפ-פלאפ המשובח של “So Long Old Bean”, שמכיל את השורה הקצת מטרידה "בכל פעם שתתמסטל, תראה אותי מרחף באזור".

דווקא בשירים הסטנדרטיים יותר, דבנדרה מתעלה על עצמו. אין מה לעשות – האיש הזה יודע לכתוב שירים נוגים, ולקראת הסוף הוא מפיל עלינו מבול של רגשות. ב-“Remember” הוא מזכיר לנו את אחד מרגעיו האינטימיים ביותר – “Autumn’s Child” מ-“Rejoicing In The Hands”. בשיר האחרון באלבום, “My Dearest Friend”, הוא מציג את הכאב – שכנראה קיים בגלל שלאחרונה הוא וביאנקה קאסידי מקוקורוזי נפרדו - באופן הכי פשוט בעולם. "אני הולך למות מבדידות. זה בטוח", הוא שר, כשוושתי באנין מלווה אותו בעדינות האלוהית שלה, שנייה לפני שנסגר לו האלבום. ואז אנחנו שוכחים לו הכל. גם שזה היה ארוך מדי, גם שזה היה מבולגן מדי. מותר לו לפשל קצת – לא הרבה מביאים לנו מוזיקה כמו זו של דבנדרה בנהארט.

דבנדרה בנהארט, “Smokey Rolls Down Thunder Canyon”
(XL, BNE)