סיפור על אהבה וטוקבק

אינני יודע כמה אנשים חתמו על העצומה שהגישו אתמול בכירי האינטלקטואלים של השמאל לאולמרט. הידיעה הקצרה הזכירה תריסר אנשי-רוח, ובראשם הקוורטט עוז-יהושע-גרוסמן-שלו. אינני יודע כמה אנשים חתמו על העצומה הזו, שהפצירה באולמרט לשאת ולתת עם החמאס, אבל יש לי הרגשה שמספרם קטן ממספר הטוקבקים שהשתלשלו, קצת כמו חרא טרי של יונים, מתחת לכתבה. הטוקבקיסטים, אם אתם תוהים, לא צידדו בעצומה.

לפני עשרים שנה, אולי אפילו עשר, עצומה כזו הייתה שולחת גלים בביצה המקומית. היום, היא בקושי מעוררת תגובה פאבלובית אצל הטוקבקיסטים. כשדויד גרוסמן נאם אחרי מלחמת לבנון השנייה, נדמה היה לרגע שהנה האינטלקטואל הישראלי צובר שוב סמכות תרבותית ומכוון את סדר היום האזרחי. אבל תנועת המחאה הזו התמוססה מהר, והיום אולמרט מתרווח בכסאו כאילו המלחמה מעולם לא התרחשה. האמת הלא נעימה היא שכוכבו של גרוסמן דרך לרגע, לא בגלל בהירות מחשבתו, אלא בגלל ששכל את בנו במלחמה. יותר משקהל המפגינים ביקש לו בר-סמכא מוסרי, הוא רצה להזדהות עם סלבריטאי שכול.

מה גרם לשקיעת הסופר-אינטלקטואל? סיבה אחת היא שהאינטלקטואלים הללו שקעו יחד עם האליטה שבשמה דיברו. הם ייצגו את מי שברוך קימרלינג כינה האחוסלים – אשכנזים חילוניים סוציאליסטים לאומיים; במילים אחרות, מצביעי מרצ והעבודה. לא רק שאינתיפדאת אל-אקצה חילקה את מכת-המוות לאליטה הזו, היא אף הניסה את האינטלקטואלים שלה לחוריהם עד יעבור זעם, או, ברוב המקרים, לחיקו החמים של הימין.
הואקום התרבותי שנוצר עקב התמוטטות תהליך אוסלו והוגיו התמלא, באופן חלקי, על ידי שתי קבוצות. הראשונה היא קבוצת האינטלקטואלים של האליטות החדשות – בעיקר רבני יש"ע והרב עובדיה יוסף. התקשורת החילונית נוהגת להגחיך את הרב יוסף, ובכך היא עושה שירות דוב לקוראיה: האיש הוא האינטלקטואל החשוב ביותר בישראל של עשרים השנים האחרונות. עוז וחבריו יכולים רק לחלום על העוצמה התרבותית-פוליטית של הרב. גם רבני יש"ע לא זוכים לטיפול מעמיק יותר. כך יוצא שהחילוני הממוצע לא מכיר את השפה הפוליטית והמוסרית של מי ששולט היום במשרדי הרווחה, ושל מי שישלטו מחר בצה"ל.

הקבוצה השנייה היא הסלבז. כבר כתבתי כאן על "כוכב נולד" ועל סוג המפורסמים שהיא יוצרת. "כוכב נולד" הפכה לתופעה בצל האינתיפאדה השנייה, שקיפלה את החברה הישראלית לתנוחת עובר. הרגרסיה המוזיקלית של "כוכב נולד" הייתה רק סימפטום של רגרסיה לאומית אל עבר ישראל צעירה ומלוכדת יותר. הסלבז החדשים הם התשליל של האינטלקטואל. מטרתם היא לייצר קונצנזוס, ולכן, חלילה עליהם להחזיק בדיעה פוליטית, כפי שמקרה ג'קו הדגים היטב.

יותר מכך, גם אם לגיבורי התרבות החדשים היה רצון להביע את דעתם, על אלו נושאים בדיוק היו מביעים אותה? תחושת המצור שאופפת את ישראל מאז ספטמבר 2000 חונקת כל מחלוקת שאינה קשורה לביטחון המדינה. מלבד בקצוות הקיצוניים של הקשת הפוליטית, כל המפלגות תומכות בהקמת מדינה פלסטינאית ובכלכלה ניאו-ליברלית. תרבות הדיון הפוליטי בישראל נמצאת בתרדמת עמוקה, ובמצב כזה, אין צורך באינטלקטואלים שיביעו את דעתם.

אל הקיפאון הפוליטי מצטרפת מהפכת המידע. מתחת לרשימה הזו יופיעו בוודאי כמה טוקבקים שיסבירו לי, בנועם ובהגיון צרוף, היכן אני טועה. כשכל אחד יכול לטקבק או לפתוח בלוג, כשכל אחת, בקיצור, היא אינטלקטואלית מטעם עצמה, מה צורך לי במאיר שלו או סמי מיכאל? איך בדיוק "עיין ערך אהבה" מכשיר את גרוסמן לחוות דעתו על המצב יותר מהפוסט שפרסמתי על סוגי הקט-לי שהחתולה שלי מעדיפה? זוהי משוואה כלכלית פשוטה: כשההיצע עולה על הביקוש, מחיר המוצר – במקרה הזה, דיעות – צונח.

כרגע, אין אצל הציבור החילוני מי שימלא את מקומם של האינטלקטואלים הישנים. השיח הפוליטי, בעיקר אחרי כשלונה של תנועת המחאה האחרונה, מופקר לגמרי לחסדי הפוליטיקאים. הסופרים והשחקנים כבר לא רלוונטיים, והבלוגרים עדיין לא רכשו מספיק הון תרבותי מחוץ לבועה הקטנה שלהם. זה לא אומר שהבעיות שמנגעות את החברה הישראלית מוגרו; הן רק מחכות להפוגה הראשונה בסכסוך הישראלי-ערבי, ובעיקר, למישהו שיהפוך אותן למכשיר-גיוס חברתי. המישהו הזה, כנראה, ייצמח מהרשת.

היתרון של הבלוגוספירה על פני מדיומים אחרים מעולם לא היה איכותי; כמה דברי-טעם כבר אפשר להכניס לפוסט של 600 מילה? אבל מה שהבלוגוספירה חסרה בברק מחשבתי היא תשלים בשיווק וויראלי. ייתכן שהבלוגוספירה תסיים את עידן המאור האינטלקטואלי הבודד, ותכניס אותנו לעידן נחילי האינטלקט, שבו מאות ואלפי בלוגים מקדמים ומנסחים אג'נדה שאין לה אבא אחד מוגדר. הזמרת אני דיפרנקו כתבה פעם ש"כל כלי הוא נשק אם משתמשים בו נכון". אנחנו עדיין מחכים לבלוגרים או לבלוגריות שיהפכו את הפוסט לנשק פוליטי יעיל.