אדם בן כלב

זו לא הפעם הראשונה שאני קורא יורם קניוק ביום אחד. ההזדמנות האחרת היתה "הברלינאי האחרון", אחרי שנתקלתי בכרזה על ערב בהשתתפותו, שנערך בבית הסופר בירושלים, והייתי מסוחרר ומאוהב אז מ"חיים על נייר זכוכית" ומיהרתי להשלים פערים כדי להגיע מוכן. לאולם הרציני, המעונב, הרווי חובבי ספרות – ניצולי שואה-מבוגרים מכל מיני סוגים, הגיע יורם במונית מתל אביב, באיחור של זמר רוק, עם מקל הליכה, נמוך, זקן וסופר. אחר מהבחור שסובב אותי איתו ברחובות המלוכלכים של ניו יורק בשנות החמישים של הג'אז, בנייר זכוכית.

הזדרזתי להספיק את הספר לפני השנה החדשה, בתווך הנפלא בין הזנב והראש, אלול ותשרי, הקיץ והסתיו, המוות והחיים, התווך שבו מתרחש החדש של קניוק, ששכב לאחרונה באיכילוב לזמן ממושך, ב"נים לא נים", ויצא מזה. אני אוהב את האוטוביוגרפיות שהוא מוסיף לכתוב, כאילו עורך תיקונים בצוואה. קווי המתאר שורטטו כבר לפני (תל אביב, מלחמת השחרור, תל אביב, ניו יורק, תל אביב) אבל ההבנה הולכת ומעמיקה והסיפור – לא אותו סיפור.

אם "פוסט מורטם" מגייס זיכרונות ילדות ובגרות לעיסוק ביחסי הורים-ילדים והיפוך התפקידים שזקנה מביאה איתה למערכות האלה, ו"חיים על נייר זכוכית" מתאר את המעבר מהצייר, הבוהמיין, ההולל, הנידף, לגבר האוהב, היציב, הסופר – אזי "על החיים ועל המוות" עושה בחומרי החיים האלה, דרך העדשה של מחלקה כירורגית ב' – האחיות, הסניטרים, הקרובים המיטשטשים, הלובשים ופושטים צורות בהזיות המחלה – שימוש פרטי אפילו יותר.

הזיות המחלה, בהן הוא שרוי בחלקו העיקרי של הספר, הן צבעוניות, מתערבבות, אפילו מעוררות קינאה בהיקף היריעה, ברוחב ובמגוון: "אבל עכשיו אני נמצא במקום אחר, אני נוהג בפיז'ו המסכנה שלי והמכונית כרגיל מתקלקלת ואני רוכב על האופניים שהיו לי בנעורי ומגיע לחנות כלבו ומתיישב מעל אולם ענק, כנראה בהמבורג....בתוך נברשת ענקית עשויה מזכוכית צבעונית, כמו קליידוסקופ...וראיתי את שר הביטחון של שוויץ...."

קניוק טווה ומספר על הקשר העמוק למחוזות חייו התל אביביים – בן יהודה "שטראסה" רחוב בילו, ומתאר את טיולי הבוקר ברוטשילד והים, כשמעל כל אלו מסתלסל ריח המוות: "זה שנים, הרבה לפני שחליתי והועברתי מעט לצד השני, שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים". באופן מעניין הוא גם מצייר קשר בין טראומת פציעתו במלחמת השחרור בירושלים בגיל 18 והגסיסה שלו באיכילוב: "בגיל שבעים וחמש באמצעות המוות שבא לשבת בי עם הסרטן ורצה להכניע אותי, יצאתי בפעם הראשונה בחיי מהלם הקרב שחייתי בו כל כך הרבה שנים.....החיבור של שתי הדקות בהר ציון עם הגסיסה באיכילוב, ריפא אותי".

ב"על החיים ועל המוות" קניוק הוא אדם שנמאסה עליו השנאה העצמית שלו ו"רהב הצורך להתבוסס במסכנות"; אחד כזה שנוגע במוות ממקור ראשון; שלומד על בשרו בתוך העליבות של מצבו עד כמה "נכזבת ומיותרת היא איוולת הרצינות", ומציע מבט נינוח ובנאלי יותר על התרחשויות החיים – "לראות כמו בטלנובלה קיומית כמה קרובים החיים אל המוות"; אדם המנסה למצוא דרך לאהוב את הפחדים הקיומיים, הבלתי אפשריים שלו, מעצמו.


"על החיים ועל המוות", יורם קניוק. הוצאת ידיעות אחרונות