תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

ובנבכי הבלוז אבדתי שוב. באתי משם, חזרתי, אבל לא מצאתי מנוחה. הייתי זקוק למרפא. כן, אחד שיבוא וייתן לי את המוג'ו לפנים. ירכן מעליי, ויגיד לי לצאת לחופשי. מעצמי.
אני במצב רוח. אני במצב רוח לאהבה. ובכן, אני במצב רוח לאהבה. ובנכי הבלוז זהו לא מצב רוח טוב. מצב רוח לאהבה. אני זקוק למרפא.

אני אומר. כשהלילה מתקרב, את כל כך רחוקה, אבל אני במצב רוח לאהבה. של אהבה. אני במצב רוח, כן, אני במצב רוח. נכון? הוא ריפא אותי, הוא יכול לרפא אותך. ובכן, ככה אמא שלי אמרה. אבל מה שהיא לא אמרה זה. ובכן, אני במצב רוח לקצת אהבה ממך.

זמן הלילה הוא הזמן הנכון. אני יוצא שוב. להתאהב בהתאהבות. יותר מזה, ובכן, יותר מזה אני לא יכול לתת. אני תמיד מחזיק לזמן קצר.
הייתי למטה. שוב.

מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להביס אותך מותק, אז אני מניח לזה. הולך לקבל מרפא. הלילה הוא הזמן הכי טוב. הוא הזמן הנכון. בלוז, הישען עלי כמו שאני נשען עליך; רחמים עצמיים אף פעם לא הרגו אף אחד, הם רק האטו את הקצב, או מנעו ממישהו להגיע למקום מסוים, להתבוסס בתוך חלב שנשפך במקום אחר. נקי יותר מעצמו. אבל, בלוז, אתה מתעטף בו, הוא שם בשבילך מחבק אותך חיבוק דב. חיבוק ג'ון לי הזונה.


****

כפות הידיים שלו היו גדולות מהרגיל (אבל לא בהשוואה אל כפות ידיו), רפיון האצבעות הוסיף לכך, ראיתי את זה בשנייה הראשונה שפקחתי את עיני. הוא הושיט אותן ומלמל משהו. הוא תמיד ממלמל. יש לו את המלמול (כן, יש לו את המלמול). מדי פעם לקח את ידיו אחורה והושיט אותן קדימה בתנועה חדה; שליפת מרפא מנרתיק אקדח שלא קיים. כשהושיט, קצה הז'קט התנפנף וחזר למקומו. כשהחזיר ידיו, קצה הז'קט חזר למקומו. לבחורות יש שביס, לו יש את הז'קט הזה שנע וזז דרך תנועות ריפוי. רפיון אצבעות דרך רפיון קצה ז'קט. רחמים, הו, רחמים. זמן הלילה הוא הזמן הנכון לכך. הרי בבקרים אני אצטרך לקום עם "קמתי הבוקר הזה" הבלוזיסטי, ואחרי זה לראות "שהאשה שלי עזבה אותי בוקר אחד" (זה אף פעם לא בהדרגה), ובלילה, ובכן - בלילה אני חופשי. תמשיך לנסות, לסלק את הבלוז, לנענע את הבלוז הרחק ממני. בכסא הרעוע. הוא הושיט ידיו ומלמל. הרים מדי פעם את כובעו, דרך על קרש העץ אותו הוא סוחב תמיד לרקיעות רגליו. אין תחליף כנראה.

****

דמות מוצללת הזיזה ידיים מעל לראשי ואמרה לי שאין בלוז בעברית. שצריך עולם מושגים מתאים לכך. באותו לילה, זה הספיק. עכשיו לא. חיפשתי שוב מרפא.

John Lee Hooker, The Healer, 1989