פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      בימים שלפני מלחמת יום כיפור מתערבבים סוד משפחתי נושן, פרשייה ביטחונית וזיכרון אהבה עזה. מתוך "מקומיים" של הדרה לזר

      רבקה

      מתפרצת הנה כמו אל בית ריק. כאילו שאני כבר לא פה. הלוא כך באה גם אז, הסתובבה פה עם האנגלי שלה, ואני, כמו רהיט הייתי בשבילה. אפילו לא חשבה שיש לי פה, שאני יכולה לדבר עליהם. שום חשבון היא לא עשתה אז, מי היה מאמין עליה? ובעצם מה הפלא אם התחתנה עם ההוא, הבן של ענתבי, נתנאל. לא, נתנאל זה הבן שלה איתו. רפאל קוראים לבעל. רק שמות של מלאכים נאה להם.

      הכול מאבינועם. הוא הביא עלינו את יוסף ענתבי. ואבא הבין את זה לפני כולם. הוא ידע ששום טובה לא תצמח מהידידות הזאת, אבל לא אמר מילה כי בזכות ענתבי ניצל אבינועם מידי הטורקים. לולא התערב לטובתו אז במשרד הממונה הטורקי על הגיוס, מי יודע מה היו מעוללים לו. איך ענתבי מילט אותו מידיהם, מה עשה בשביל הטורקים כתמורה, לעולם אין לדעת אצלם. ככל שהם יותר ס"ט ככה הם יותר פרענקים, היה אבא אומר.

      כשענתבי היה מגיע לזיכרון היה אבא בא אלי. לא היה חוזר הביתה עד שענתבי הסתלק. בתקופה ההיא היה ענתבי מופיע במושבה לעתים קרובות. זה היה בשנה הרביעית למלחמה ההיא, לא, בשלישית. אבינועם היה פועל אז למען ניל"י והכניס גם את ידידו בסוד העניינים. יחד התעסקו בדברים האלה. העבודה של ענתבי אצל הטורקים לקחה אותו לכל מקום, מדמשק עד חאן יונס, ובוודאי המציא לאבינועם ערבים שהיו מרגלים בשביל ניל"י. הוא גם הבריח אותו כמה ימים לפני שנכנסו הטורקים למושבה ואסרו את אנשי ניל"י. אבינועם יצא מכאן באישון לילה, חודשים הסתובב בצפון. הגיעו שמועות שהוא בסוריה, אחר כך סיפרו שהסתתר בחיפה, אבל לנו לא היתה כל ידיעה היכן הוא.

      אולי אבינועם שלח עכשיו את דינה לרגל אחרי, לבדוק מה אני עושה, האם אני בכלל עוד מסוגלת לשמור על הבית. כנראה שיש לו תוכנית להוציא אותי מכאן ולהשכיר את התפארת הזאת. בזה הוא מעסיק את עצמו כעת. הרי אין לו מה לעשות אחרי שירד מכל נכסיו, אין לו אפילו משרד ללכת אליו מהבית. אינני יודעת מה הוא זומם, אבל לי הוא לא ייתן להתפגר כאן בשקט, ואם לא הוא אז שאול, הלא-יוצלח שלו.

      אפשר ששאול זה ששלח הנה את אחותו לבדוק מה המצב. מדוע לא בא בעצמו ואמר לי שהוא רוצה למכור את הבית? הרי אין מי שיתמוך בו כמוני. האמת, טוב ששאול לא בא. היה מתאר לי בדיוק איך הוא יבצע את המכירה, מה הוא מצפה ממני, ושום דבר, עורבא פרח, התוכנית היתה צצה וקמלה בעוד הוא מדבר איתי, או שהיה מכריז באוזני שאין לו כל כוונה למכור והיה מוכר. סגן אלוף בצה"ל, שפם של קצין אנגלי, ואסור להאמין לשום מילה שיוצאת מפיו. רק במה שנוגע לסוניה זה לא ככה. שמה אין סתם דיבורים. שמה יש רק שאול והפולנייה הזאת שבאה לנגן אצלם בחנוכת הבית.

      אולי הפעם הוא באמת מתכוון למכור, מנסה להערים על אבינועם. את השכל של אביו אין לו ולכן הוא שולח אלי את דינה. ראש דווקא יש לה, אז מה היא מבלבלת את המוח? לפתע פתאום היא צריכה לדעת מה שהיה כאן פעם, עושה את עצמה מקשיבה רוב קשב, כאילו כל מה שמעניין אותה זה החארת'ים שעבדו אצלנו בחצר, רק עליהם היא שאלה, בכל פעם חזרה אליהם. שתלך לדבר איתם. הם הרי בפרדיס. כמה זמן אחרי מלחמת השחרור הם חזרו לשם. שהירה כבר מתה. קודם הלך לה הראש, סיפרה אשתו של זיידאן, איך קוראים לה? הגיל שלי מבריח את השמות. באה לעבוד פה כל שבוע ואינני זוכרת את שמה.

      מתה לא מזמן, שהירה, אבל ישנם הילדים שלה, ישנם ע?ב??ד והילדים שלו, והנכדים שגם להם בטח כבר יש ילדים, הם יגמרו אותנו עם כל הצאצאים שלהם. סיפרו שגם זה חזר, הבכור של שהירה יימח שמו, זה שטיפל לנו בכרמים. גם כילד היה מעז פנים. לא היה פותח את הפה אבל אף פעם לא השפיל עיניים, לא היו זזות ממך העיניים שלו. לא ראיתי אותו מאז שהיה קטן, אבל גם היום הייתי מכירה אותו לפי העיניים האלה, מבריקות כמו זכוכית בשמש. כשתבוא זאת, אשתו של זיידאן, אשאל אותה עליו. חיסין. הנה נזכרתי בשמה. חזר כמו שנעלם.

      אינני יודעת מדוע דינה התעניינה בהם, בכל פעם באה עם שאלה חדשה. יכולתי לספר לה עליהם ולא אמרתי דבר וחצי דבר. למה לי לספר אם היא מכסה ממני את העיקר. בדבר אחד יש לי ביטחון: סיפורים עליהם היא לא באה לשמוע. לא מעניין אותה מעשיות מהחצר. ודווקא הייתי יכולה לספר לה דברים שלא חלמה עליהם. מה היא יודעת, אוהבת ערבים שכמותה? אפילו ערבית אין לה בפה. מה היא יודעת על אבו מאהר, איזה לב טוב היה לו, כמה אהב אותנו, הילדים. טייארות היה מתקין לנו, כלובים מגומא לציפורים. הגיע סנדוק אל אג'ק למושבה, היה הולך איתנו, רואה איתנו פנס קסם, עשר דקות עלי באבא וארבעים השודדים, וסיפורים היה מספר לנו בערבים. כאן יא מא כאן (היה היה). ככה היה פותח סיפור ארוך על נסיכים ונסיכות ועל שדים ועל רוחות, והיה מספר אותו לילות אחדים, בכל ערב שואל איפה עמדנו והיינו עונים לו במקהלה. אבל סיפור מבדח היה מתחיל: 'יא-ו?לד יא-ו?לד' ואנחנו עונים: 'מאלכום?'

      והוא שואל: 'מא אז?'תכוש ו?ר?קה? מא קראתוש באל-ג?'רידה?' (ילדים, ילדים,' ואנחנו עונים, 'מה לכם?' והוא שואל, 'לא קיבלתם מכתב? לא קראתם בעיתון?' ) כך היה חומד לו לצון, וגם מתבדח עלינו במילים גסות, מעליבות, שנקום ונענה לו, נרביץ לו בידיים הקטנות שלנו, והוא צוחק, אבו מאהר, צוחק, וכל זה רק הקדמה לסיפור המבדח, תמיד סיפור על אנשים כמוהו, אנשים כמו כל האנשים. היה לו סיפור שביקשנו לשמוע שוב ושוב, לא נתנו לו מנוח, מעשייה על אחד מדמשק ואחד מירושלים שלא היה להם מה לאכול, לא היתה להם עבודה. נטל זה מירושלים שק ושם בו עלים גדולים של בננה והלך לדמשק. זה מדמשק אסף גללים של עזים, גללים של בקר, גללים של גמלים, נתן לתוך השק והלך לירושלים. נפגשו באמצע הדרך. שאל זה מדמשק, מה יש לך בשק? אמר לו, יש לי כל מיני אריגים, אריגי משי, אריגי כותנה. מישש וראה שאכן יש לו. אמר לו זה מירושלים, מה יש לך? יש לי ממתקים. מישש וראה, אכן עגולים. אמר לו, בוא נחליף. הסכימו. לקח הדמשקאי את שק הירושלמי וחזר לדמשק, וזה חזר לירושלים. יצא העירה והחל להכריז, בונבונים, שוקולדות, כל המטעמים. באו אנשים והוציא להם מהשק. צעקו עליו, מה אתה משטה בנו. הרביצו לו מכות והלך לדרכו מר נפש. אותו דבר קרה לשני שהכריז שיש לו אריגים. רצו בחזרה הדמשקאי והירושלמי. נפגשו באמצע הדרך. רבו עד שהחליטו שאין תועלת במריבה ביניהם ויצאו יחד לחפש עבודה.

      וככה זה נמשך, נמשך. וצוחקים היינו שוב ושוב על העניים המרודים שרק מרמים אחד את השני שוב ושוב, מעבודה לעבודה מרמים, ולפעמים אבו מאהר, בא לו לראש עוד מעשה בשניים האלה, ואנחנו מתפללים שלא יפסיק את הסיפור, שלא ייזכר פתאום שאנחנו צריכים ללכת לישון, ופתאום החבילה תתפרק, עבד ושהירה י?לכו אל פטמי, אנחנו נישלח הביתה, אבינועם וצבי בקיתון שעכשיו הוא שלי, אני על המיטה במטבח, מסתכלת שעות על התנור 'פ??רפ?קשן'. צדק אבינועם שעזב. מה כבר היה כאן. לנו גם חנות לא היתה. לא בשביל זה באנו הנה, אמר אבא.

      היו בין האיכרים כאלה שלא ידעו כלל איפה הכרמים שלהם ורק דאגו שהפועלים הערבים ילכו לשם. אבל אבא היה יוצא יחד עם העובדים. יום-יום היה יוצא איתם לכרמים, וכשסיים אבינועם את בית הספר היה יוצא עם אבא. בכל בוקר שניהם על החמורים. בכל בוקר. גם לפני המלחמה, כשהתחלנו לראות פרנסה מהגפנים, גם בזמן המלחמה, כשלא היה למי למכור את הענבים ואת היין. אף פעם לא ראו את אבינועם עם כל הצעירים האלה שהיו שותים יין ומשחקים קלפים בחדרים האחוריים של החנויות. היו כאלה ששיחקו גם בחוץ, בלי שום בושה היו יושבים עם הקלפים מתחת לעץ, זה האקליפטוס הגדול שנטעו מפני הקדחת.

      לא היה חבר של אף אחד, אבינועם, תמיד לעצמו, גם בניל"י לא היה חבר על אף העבודות שעשה להם. הוא לא העריץ את אהרנסון כמו צבי, שהיה מוכן ללכת לעזאזל בשבילו. אבינועם ידע איך אהרנסון קנה לעצמו שם בעולם, הרי גם את אם החיטה לא הוא גילה, אבל כסף הוא ידע להשיג, אהרנסון, וכל זה לא עזר לו באהבה. היא לא אהבה את השמן הקטן, הגברת סוסקין, סוניה סוסקין, שכמו סוניה של שאול נראתה יפה מאוד אצל הפסנתר. פסנתר כנף היא הביאה מרוסיה לבית בזיכרון אבל משוגעת כמו סוניה היא לא היתה, ואהרנסון, מה הוא לא עשה למענה? אינסוף מכתבים בצרפתית הוא שיגר לה, ורדים הוא הביא לה, לא שני תריסרים או שלושה, מאות ורדים הוא קטף, ואת העלים תלש במשך שעות ופיזר אותם בחדר שבו היתה מנגנת בפסנתר, הניח אותם כמרבד על האריחים, ובבוקר כשהיא נכנסה לשם ומצאה את הרצפה מכוסה בהם, היא חלצה את נעליה וגילגלה את גרביה והתהלכה יחפה בתוך שלל העלים. היא מאוד אהבה את זה, סוניה סוסקין, אבל לא את אהרנסון, גם לא את המושבה. לאירופה היא חזרה יחד עם הדוקטור סוסקין, לברלין, לפריז, וגם אהרנסון לא חזר הנה.

      גם אבינועם לא חזר. היה איכר טוב, אהב את העבודה, אבל לא היתה לו שום כוונה להישאר בזיכרון. כשלא עבד היה יושב ולומד אנגלית. שעות היה יושב שם במטבח על החלון עם הספרים שלו. אינני יודעת למה דווקא שם. הרי יש עוד חדרים בבית שאינם פונים לרחוב ולטורקים שמחפשים עריקים ויותר נעימים מהמטבח שנשקף רק אל החצר ואל העזים והפרות והתרנגולות ואל פטמי ושהירה שהסתובבו שם כל הזמן. בגלל שהירה הוא ישב שם, ישב וקרא דיקנס עם המילון שהביא לו ענתבי. וכשגמר לקרוא את דיוויד קופרפילד הוא ידע אנגלית. היה מוכן לבוא האנגלים.

      ובצדק. מה היה לחפש כאן? בכל שנה לחרוש, לחכות לגשם, למזיקים, לזמור, לבצור, לעשות קצת יין. בכל יום לקום בבוקר אל הבהמות והחארת'ים, להיסגר איתם בחצר בערב, לשמוע את התנים. אותו נהי. זה לא משתנה. אחד פותח בקריאה ארוכה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, שלוש או ארבע כאלו, ורק אז זה מתחיל באמת: יללות מהירות, יותר ויותר פרועות, אפשר לחשוב שהעולם נחרב, וכבר מצטרפים כל הו?ואו?וי (כל התנים), כבר לא שומעים את ההוא שהתחיל מרוב יללות שהולכות ומתפשטות, כי עונים לו מרחוק, כל העדה משתוללת על הגבעות, ואלה רק מחכים לחזור לשם, אל הגבעות, כל אלה שבאים מפרדיס לעבוד כאן. יום אחד הם יחזרו.

      בינתיים אנחנו בונים להם את הארץ, מכינים להם הכול, סוללים את הכבישים, משביחים להם את הכרמים, מקימים בתים שהם ישבו בהם. שוב הם יצאו מכאן לחגוג בעיד אל קב?ו?ר (חג המתים). כמה רציתי ללכת איתם. אבו מאהר היה הולך עם אמו כילד, חוטף מכל טוב שהנשים פיזרו לפני המת. רק נשים וילדים על הקבר, הוא סיפר, והנשים שוכחות לקונן, מפטפטות זו עם זו, צוחקות, והזקנות מתנפלות עליהן, מושכות אותן בשערות וגוערות בהן מפני כבודו של המת, מזמינות את אלה שיושבים בצד להשמיע פסוקים מהקוראן, והצחקניות חוזרות לקונן, מספרות סיפורים על המת וסיפורים על הקרובים שלו וקונות לימונדה לילדים ושוב מתבדחות, צוחקות עד לב השמים, מנבלות את הפה, מסירות את החב??ארה (גלימה). הרי אין שם גברים מלבד הקוראים בקוראן ואלה הרי עיוורים למחצה.

      כמה התקנאתי בהם כשהיו הולכים לחגוג על הקברים. איך התחננתי שייקחו גם אותי. שתבוא, לחש אז אבו מאהר לפטמי, והיא אפילו לא ענתה לו, לבושה בבגדי השיראין שלה, כולה מקושטת ומפורכסת ובושם חריף נידף ממנה ותכשיטי זהב וזכוכית מצלצלים על צווארה ועל ידיה ועל כל זה החבארה השחורה, שלא יראו, ושהירה עוד ילדונת וכבר בשמלה ארוכה וססגונית, והיא נותנת בי את עיני השקדים השחורות שלה, ועב?ד בכפתאן ארוך ותרבוש אדום גולש לו על ראשו. איך הייתי מתחננת בפניהם, אבל זאת, פטמי, מדקלמת לי:
      עיד אל-נצארה באל-זו?הו?ר.
      עיד אל-יהוד באל-ק?דור.
      עיד אל-מוסלמין באל-קבור
      (חג הנוצרים בפרחים. חג היהודים בסירים. חג המוסלמים בקברים)

      ואני, מה אכפת לי מהיהודים והמוסלמים והנוצרים, אני רוצה ללכת איתם, לעלות איתם על הקבר. לרוץ עם עב?ד ושהירה לנדנדות שהם תולים על הזיתים העקומים, להסתובב בקרוסלה שמניע פרד עיוור. ופטמי אומרת שיביאו לי ממתקים, אבל אני, מה לי ממתקים? אני מסתכלת איך היא תוחבת לצרור את האוכל שהכינה: פיתות וגבינת כבשים מלוחה וחרוכה באש, דגים גדולים שהביאו לה במיוחד מטנטורה והיא טיגנה. ילדה, אומר לה אבו מאהר, תיקחי אותה, ופטמי מנופפת לו ביד, צוחקת, נראית כמו רוח רעה בחאברה השחורה וצוחקת, עליזה היום, מה אכפת לה מאיתנו. הנה הם יוצאים מהחצר. יוצאים מהחצר שלנו ומסביב הכול שלהם: הכפרים, הקברי שיח', הגבעות, הבארות, השדות, הכול, גם הרחובות של חיפה, ואדי ניסנס, ואדי סאליב, בית הקברות הגדול ששם החגיגות הגדולות ולשם הם הולכים לדרוש אל המתים בבגדים היפים המבריקים שלהם, עם האוכל הטוב שפטמי הכינה בעשירות, בלי חשבון, רק כדי לחגוג על הקברים היא טרחה והכינה, ולא כמו אצלנו שתמיד חושבים על מחר ומה יהיה ואיך לא לבזבז, ולא חושבים על היום הזה שהנה הולך ונמחק, כבר איננו.

      יש שעות שאני שומעת אותם. יש שעות אחר הצהריים, כשאני על המיטה בקיתון, שעות כאלה שלא שומעים כלום, אין רוח, אין קולות. הכול נדם. הניחו שטיחים על כל השטח, פרשו בשמים את התקרה המיוחדת הזאת שסופגת רעש, ובתוך השקט שלא שומעים בו כלב או ציפור או זבוב מזמזם, אני שומעת אותם. כן. ולפעמים, בלילה, הם מתהלכים בחצר. לא מדברים. רק מסתובבים שם בחושך, מכירים כל פינה: פטמי ואבו מאהר ועבד ושהירה והילדים הגדולים שלהם שגדלו בסינדיאני, והילדים שנולדו לעבד ושהירה והסבים והדודים והבני דודים. בזמן האחרון הרי מגיעים כל הערבים מהשטחים, עוד מעט כולם ישובו אלינו.

      חבל ששלחתי את דינה לפרדיס. מוטב שלא יהיה איתם שום עסק. כששאלתי אותה למה באה היא התחמקה מתשובה. אבל פתאום היא שואלת על הפרדה. מה פתאום מעניינת אותה הפרדה פנינה? ח'א, ח'א, היו מחרפים אותה, ח'א, ח'א, ופנינה כלום, עיקשת מאין כמוה. ב??נ?ינ?ה היה אבו מאהר מחנן בקולו, בנינה יא בנינה, כי עוד מעט חושך, צריך להכניס אותה פנימה, לנעול את החצר, אבל היא לא זזה ממקומה, רק מקשיבה לו, איך היתה מקשיבה לו הבהמה הזאת, כל כך עיקשת היתה. רק אבינועם עיקש ממנה.

      דינה לא באה סתם. יודעת זאת מה שהיא עושה. תמיד ידעה. גם כשהיא באה עם האנגלי, גם אז היה לה ביטחון שאני לעולם לא אספר עליה, לא אגיד איך היו לה עיניים רק בשבילו, אני כלל לא הייתי קיימת בשבילה. גם בשבילו לא הייתי קיימת, אבל הוא יש לו נימוסים של אנגלים, נוכלים גדולים אבל דרך ארץ יש להם, והוא התנצל שנפלו עלי ככה, זו אשמתו, הוא ביקש מדינה לקפוץ הנה בדרך. בדרך לאן, אני שואלת אותו, איני חוששת לשאול, והוא משתעשע עם כרמן שאינה עוזבת אותו, ומספר לי על איזו מפה שדינה עוזרת לו להכין. מפה! די היה לראות אותה אז. אפילו רק לשמוע את הקול שלה כשדיברה אליו. קול של ילדה, אבל רך כמו קול של אישה, והיא רק מבארת לו על לח"י, על צבי, למה דווקא על צבי אלוהים יודע. אולי הזכיר לה האנגלי את אלה שצבי התרועע איתם: חביבים כאלה, נראים בני אדם, אבל לכי דעי מה יש להם בלבם.

      לאן דינה הלכה איתו כשיצאו מכאן? לכרמים, היא אמרה, אבל שם תמיד מסתובב מישהו. אפשר שלא חשבה על זה כלל. רק עליו, איך להיות איתו. איפה היו נפגשים בירושלים? איך הסתתרו מעיני הבריות? לא מדברת זו, אבל רצתה שנדבר עליו. איך שפקחתי את העיניים חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי על האנגלי שלה שעזב, שאני אגיד את שמו. איזה פנים היו לה אז כשבאה איתו. הבן של ענתבי, רפאל הזה, עם החליפות שתופרים לו מבד אנגלי והעניבות המבריקות והכותנות לפי מידה מעולם לא ראה את הפנים האלה שלה. כל השנים האלה שהיא איתו הוא לא ראה אותה ככה.

      ואולי זה הוא ששלח אותה הנה? הרי ענתבי שוב מתראים עם ידידיהם משכבר הימים, ערבים באים ויוצאים בביתם, ודבר-מה הגיע לאוזנם. לא שמענו מפטמי ומאבו מאהר אחרי שעזבו, לא בשנים שישבו בעין ע'זאל, לא אחרי מלחמת השחרור כשחילקו את האדמות של סינדיאני וברייקי. נסעתי אז במיוחד לחיפה לדבר עם אבינועם, אבל הוא, ראשו לא היה אז בנטיעת כרמים, הוא לא הבין שהשתנו הזמנים, אין עוד ערבים ואנגלים. לא נכנס לראשו שמכאן ואילך זה רק אנחנו, הכול שלנו, וצריך לקבל אדמות ולעבד אותן ולא להשאיר אותן לחיית הארץ. הוא לא הקשיב לי כלל. אף פעם לא הקשיב לאיש, רק לעצמו, ולכן בא עליו מה שבא, נחרב כל מה שבנה. אילו היה שומע לי אז ולוקח כמו שכולם לקחו ונוטע כמו שכולם נטעו, חלק מהכרמים היו נשארים היום בידינו, לא הכול היה יורד לטמיון.

      עד היום לא מובן לי איך זה קרה, איך הגיעו השנים הרעות ההן והם לא באו לע?זרו, לא יוסף ענתבי והם הלוא היו שותפים וחברים בלב ונפש, לא הבן שלו, בעלה של דינה, והוא היה יכול לעשות הרבה. יודעים יפה לשמור על שלהם, ענתבי, אבל לעזור? אבינועם התחנן בפני יוסף ענתבי שיסכים למכור חלקה משותפת, אדמה שנשארה להם בדרך ההולכת מחיפה למפרץ, איזו גבעה מרוחקת ששם בנה אבינועם את תנור הסיד הראשון שלהם. ענתבי בטח לא הציג שם כף רגל, לא ראה בעיניו אבני סיד בוערות, אפילו איך מגיעים לשם בוודאי לא ידע, אבל ידע יפה את מספר החלקה ואיזה רישום יש לה בטאבו, וכמה היתה שווה פעם ומה היה שוויה? אז. הזמנים לא טובים, כך הוא אמר לאבינועם שבא אליו לירושלים, אתה עוד תודה לי על שלא הסכמתי למכור.
      ואחרי ששולמו החובות ולא נשאר כלום, לא מהרכוש שהיה לאבינועם בחיפה ולא מהכרמים כאן, באתי אני ואמרתי לו, מה איתי, מה עם הילדים שלי? אבינועם אמר שאת חלקי, מה שהוא חייב לי, אקבל כשימכרו את הבית בחיפה, נכס שווה לאין ערוך יותר מהבית בזיכרון. מתי, שאלתי, אחרי שאמות? והוא, דברי אל העצים ואל האבנים. אז עברתי הנה, חבל על הכסף כשהבית כאן עומד ריק, והוא לא היה יכול להגיד לי כלום, אבינועם, את הבית הזה הוא הרי לא מוכן למכור. למה הוא מחכה, שהם יבואו?

      עומד בית ומחכה שהם יבואו. יודע הבית שיום אחד הם יבואו. יום אחד, והוא לא רחוק, אפתח את הדלת והם ייכנסו. יגידו שהם מחברת ההובלה. זה יתחיל בשקט. זה תמיד מתחיל בשקט. הם יסתכלו על מה שיש, ישקלו במה להתחיל. מישהו יציע להוציא את תכולת המטבח והחדרים הקרובים אליו דרך החצר. יעמדו כאן על ידי ויתדיינו בערבית, ישכחו אז שאני מבינה, יבקשו כוס מים כי חם בחוץ, בחצר היונים כבר הומיות. אחר כך יסתובבו בחדרים, ימדדו את הרהיטים, את פתחי הדלתות, ידברו על עובי החבל. אחד מהם יקרא למישהו להביא תיבות קרטון לשים בהן את התמונות והשטיחים שעל הקיר, כל הזמן כאילו הם המובילים שבאו לפנות מכאן הכול. אחר כך הם יקימו אותי מהכורסה, שלא תעמוד פה כורסה, כלום לא יהיה פה. רק הבית שכבר עומד ומחכה להם.

      כנראה אבינועם שמע מהם. אם הם רוצים משהו זה ממנו. הלוא יום אחד, תשע או עשר שנים אחרי שהוא עזב את המושבה, וכבר גר לו בדירה הגדולה ברחוב הלל, יום אחד מימות השבוע אני נכנסת הנה לבית, מביאה לאמא גבינת עזים שלקחתי אצל הבדואית, וכשאני מתקרבת אל חדר המחסן אני שומעת את פטמי מדברת מהר, בלחש, אינני מבינה את המילים, ואני תמהה לדעת עם מי היא מדברת, איש אינו עונה לה, ותכף כשאני נכנסת: שתיקה. מתי הגעת, אני שואלת את אבינועם. לא מזמן, הוא עונה לי ויוצא משם, ופטמי כבר לוקחת מידי את הגבינה, מריחה, משבחת. מבטיחה לשלוח לי חצילים שתמלא בגבינה. מה עמדת ולחשת לו, אני שואלת, מה יש לך, את, לדבר איתו? והיא כולה חיוכים, ואני, מה אמרת, מה רצית ממנו? והיא, פרח מראשי מה שהיא אמרה. סובבה אותי במילים. מדוע לא התעקשתי אז שתגיד לי. זה לא היה דיבור תמים שם בחדר המחסן. אבינועם הגיע אז במיוחד כדי לדבר איתה. כשנכנסתי אל אמא הוא כבר נסע.

      חצילים ממולאים היא הביאה, פטמי, איש לא ידע לעשות אותם כמוה, גם לא חובייזה ודג באורז ומרק פריקה שלא דומה בכלל למה שמביאה אשתו של זיידאן. ידעה לבשל, המכשפה הזקנה. היא לא היתה כלל זקנה אז אבל מכשפה היא היתה, פטמי, חורשת רע היא היתה. מה היה לה להסתודד עם אבינועם בחדר המחסן, מה אמרה לו אז, איזה כוח היה לה עליו שנים אחרי שעזב את הבית? אלה היו השנים הטובות שלו, כשהקימו את החברה הקבלנית לבנייה עם השותף הערבי שהביא ענתבי ועבדו הרבה בשביל האנגלים, הלכו מחיל אל חיל. מה נשאר ממנו ומכל הגדולה שלו? זקן עיקש, יושב שם בכרמל עם היחסנית שלו שרועדת מכל עלה נידף ועם שאול שעוד מחזיק מעצמו חשוב, ובבית שלו סוניה שהשכל התרומם לה, מה הפלא שהבן שלהם, עמוס, ברח ונעלם באמריקה.

      רק זאת, דינה, נשארה אתרוג. אפשר בגלל הבעל הזה, רפאל, אדון כמו אבא שלו וכל החברים הערבים שלהם שיודעים איך להישאר כאן בחיים, ראשונים הם ברחו מהארץ, עוד בארבעים ושבע, שיישארו הפלאחים לקרבות. גם אנחנו בעיניהם פלאחים, מכירים רק את הפלאחים אנחנו, כל הזמן איתם, יום-יום, מבוקר עד ערב, ובערב אנחנו באים אל אבו מאהר, יושבים אצלו כולנו, אני ואבינועם וצבי ועבד ושהירה. הבהמות כבר בפנים. השער נעול. אין יוצא ואין בא. חושך מסביב, שקט מהתנים שייללו לפנות ערב, עוד לא התחילו את הקינות של הלילה, גם את פטמי לא שומעים, אולי נרדמה כבר. על יד הקיר הנמוך רק אנחנו, יושבים סביב אבו מאהר, מחכים שיגיד 'כאן יא מא כאן', בלי זה לא יתחיל הסיפור, אבל הוא יש לו זמן, מביט שם בחושך, מה הוא רואה בחצר הריקה, למה הוא מחכה, מתי כבר יסתכל עלינו ויקרא:
      כאן יא מא כאן, יא מוס?תמעון אל-כ??לאם.
      בית?נא ח?ריר וביתכום כ?יתאן.
      ובית אל-ע?דו? - ס?ייף אל-קאת?ל.
      ח?תא א?ר?ת?פ?ק אל-ז?מאן
      ע?לא הא אל-מ?לכ
      (הי?ה היה, הוי השומעים את דברי. ביתנו משי ואוהלכם פשתן. ובית השונא הוא לחרב הרוצח. עד שעבר הזמן על המלך הזה)


      "מקומיים" מאת הדרה לזר. הוצאת זמורה ביתן