משום מה לוקחים על עצמם עיתונאי ישראל תפקיד של מאבטחי מידע בבואם לדמותו וספרו של קלינגברג: ראשון להגיב, עוד בטרם הגיע הספר לחנויות, היה דווקא נחום ברנע בכתבת דעה ב"ידיעות אחרונות", שם תמה העיתונאי מהיכן עזות המצח של מרגל מורשע ופרקליטו להוציא יחדיו ספר שמתרפק על תקופת בגידתו. כותב אחר בעיתון אחר, יוסי מלמן, הכותב על ענייני ביון עבור עיתון "הארץ", ביקש להדגיש שוב את אי הבעת החרטה של קלינגברג לאורך כל החקירה, המשפט והכליאה, וגם הוא תהה על מעשיו של הפרקליט מיכאל ספרד. שניהם בעמדותיהם המנוסחות מול המרגל והאדם פספסו את עיקר הדברים בספר נפלא: יותר מכל סיפורו של קלינגברג נקרא כאגדה על עידן אידיאולוגי שהיה ופס מן העולם.
התפרקות ברה"מ והדומיננטיות הקפיטליסטית סימנו כי עידן זה אכן חלף. באופן אירוני, קלינגברג זכה לראות את פטירתו של עידן מתוך מתקן הכליאה בו ישב ענוש על מעשים שעשה כשהמתח הבין-גושי עוד עיצב את מפת העולם.
קלינגברג נולד ב1918, ממש היישר למערבולת ההיסטוריה המערבית המודרנית, השנה בה תמו המלחמות האימפריאליות הוותיקות ויוסדה המדינה הטוטאליטרית המודרנית הראשונה. דמותו של קלינגברג הצעיר כפי שהיא מצטיירת מן הספר עובדת בעיקר כמעין תשליל קומוניסטי ל"פורסט גאמפ" האמריקאי, נוכח תמיד באירועים הגדולים של האומה והמאה באיזה תפקיד משני בפינה של הבמה. מן דמות שעל כורחה נקלעת למשחק של הגדולים - וכאן טמון עיקר השעשוע והחכמה של קלינגברג הזקן הבנתו את קטנותו בתוך קרבות הטיטאנים שהתחוללו בין האידיאולוגיות המערביות והמזרחיות. מתוקף זה, קלינגברג אינו ממהר לשפוט בחומרה יתרה את מעשיו שלו, אלא בעיקר למקם אותם בהקשרם העולמי, כחלק מהתיאטרון הרחב של האנושות, בו גם המנהיג הוא לכל היותר שחקן ראשי בדרמה של כותב עלום.
לתובנה האירונית הזו יכול להגיע רק הבוגד, זה שבמהלך חייו הספיק כבר לשחק יותר מתפקיד אחד. מכאן הוא למד כי עיקר הזהות היא התחפושת, עיקרון הבחירה הוא מדומיין וחופש התנועה הוא למעשה הישטפות בנחשול הגדול. וכאן ההחמצה של העיתונאים שאוזכרו: זה לא הסיפור שלנו, של ישראל, הדרמה הציונית, שמככב פה. בסיפורו של קלינגברג, ישראל היא רק אתר שבמקרה השחקן נקלע אליו.
וכך, מווארשה ועד אוקראינה, מרוסיה ועד שוודיה מתגלגל הגיבור, בכל אתר מפליא להסתגל. ורק בשוודיה, היכן שהלהט המהפכני אינו מוצא כל פורקן, חוטף קלינבגברג הבלתי נלאה דיכאון שלבסוף מביא אותו ואת אשתו מתוך פשרה לישראל. כל עוד קלינגברג בתנועה חופשית הספר עובד להפליא; מרתק ומחכים באמת, עד לרגע בו באחת נעצר מחול התחפושות של המדען הפורסט גאמפי.
הסוכנות היהודית
החל מהרגע בו נעצר מרקוס קלינגברג על ידי השב"כ, גם הספר נכנס למאסר: נבלם, מואט ועובר טרנספורמציה לשונית לכתב הגנה אל מול השב"כ המתעלל, לטענתו של קלינגברג. כאן המחבר מתכתב עם מבקריו, מתווכח על צדק יחסי או חפות מלאה (באומרו כי מעולם לא פגע במדינת ישראל בפועלו ואף פעל תחת ההבטחה כי לא ייעשה שימוש לרעה בחומרים המסווגים שמסר לגורמים זרים. ובחינם, יש לציין). במהלך סקירתו בספר את 20 שנות כליאתו, מהן 16 בכלא אשקלון באגף מבודד וארבע נותרות במעצר בית בתנאים מחמירים, ישנן הבלחות של קלינגברג המרוחק והאירוני עם דמותו. בכלא לראשונה לומד קלינגברג לשמור על האינטרסים שלו בלי איזה אב ענק שיוליך אותו בחייו, כמו סטאלין בקומוניזם או אבות הציונות.
הספר, שכולו משל על יתום שמאמץ לו אבות גדולים בעולם ומתגלגל ביניהם לאן שהרוח נושאת, נגמר ברגע שקלינגברג נהיה אדון לעצמו. רק אותו רצון לצאת מנצח ולא להירקב ולמות בכלא הוא שהביא אותו לפריז בסופו של דבר, למקומו הטבעי לצד נכדו, יורשו הקומוניסט, ולמקום ממנו לבסוף נכתב הספר. מצד שני, אילולא אותה לוחמנות בלתי מתפשרת שכבשה לפתע את אופיו של הסתגלן ההפכפך הזה, לא היינו זוכים לספר הקומי והקיומי הזה. אין לי אלא להודות לבוגד שהפקיע את הסיפור המדהים מרשות עצמו, שרד את עונשו תוך שמירה על שפיותו וזיכה אותנו בנראטיב ההכרחי של הפורסט גאמפ ההפכי, זה שההיסטוריה כמעט ומחקה משום שיצא מופסד, אבל בעור שיניו הוא חילץ את קולו מהמדבר הצחיח של הגורמים הרשמיים.
"המרגל האחרון", מרקוס קלינגברג. הוצאת מעריב