בובות סמרטוטים

    השאלה היא לא אם בית הבובות גרועים, אלא עד כמה. שרון אריאלי גורס שלידם להקה עם שם כמו מקרוני פבריקה נשמעת פיצוץ

    שרון אריאלי

    פגישה מקרית עם אדם חכם ממני, העלתה וויכוח בנושא שקופץ לסדר היום ונעלם מהתודעה כאפיזודות נוסח שי עמר (ולמי ששי עמר נעלם לו מהתודעה, נזכיר שהוא מוכר הנעליים החביב ששר את ב"עושר ובעוני"). כשאספתי את שברי הכבוד שלי בעזרת זכוכית מגדלת לאחר שהובסתי בבושת פנים, חשבתי על "שוב החיוך" של בית הבובות: הרהרתי בקלישאות הלעוסות עד העלאת גירה, בהפקה המוזיקלית שהיא ללא ספק תוצאה של הקשבה אינטנסיבית למוזיקה ישראלית בלבד בתוך חדר אטום שנסגר ב-1994.

    הפכתי באופן בו הלהקה הזו מזכירה, יותר מכל, את תקופת שלטונו של אהוד אולמרט, כלומר הישרדות מרשימה, חזקה ויציבה בתוך ספינה שעשויה מקרטון ושטה על ים של כלום. פתאום הבנתי שעמידתן של להקות נוסח בית הבובות אל מול חצי הביקורת, כמו עמידתי מול האדם החכם ממני, היא פשוט לא הוגנת, או כפי שנאמר בשכונה, "לא כוחות": גם אותן ניסיונות משעשעים "להבין" את הצלחתה של בית הבובות (חוץ מרייקי, ניסו כמעט הכל), משולים לקידוחי נפט במרכז רמלה: "אין" הינו ההיפך של "יש", ובבית הבובות ה"אין" הוא הכתובת הענקית על דלת הכניסה, ולכן הרצון "להבין" יוותר לנצח עקר.

    לפיכך, זה לא מן העניין כלפי "בית הבובות" וגדודי המעריצים שלהם (שגם להם יהיה לבריאות) לנסות ולהכניס אותן לתבניות ביקורת המוזיקה המוכרות, להעיר על המקצבים הלטיניים האלו בסוף האלבום (לקוראים המסורים מהרשות למלחמה בסמים: הנה הקמפיין הבא שלכם), ולמען האמת זה גם די משעמם. לבקש מהם אי אלו "תכנים" מוזיקליים בפרט או תרבותיים בכלל, יהיה כמו לבקש ממני להכניע בבעיטה חופשית את פטר צ'ך, או להבדיל - ניסיון לכונן חוקה לישראל. אגב, אותו הדין גם כלפי הניסיון לנסח איזושהי "אמירה" על אחת משלוש הלהקות האהובות בישראל (אנחה, בצוותא עם סינרגיה והיהודים, אנחה). מכאן, שהמסקנה היא, שבכל הקשור למוזיקה של בית הבובות, ההצלחה של בית הבובות, הקהל של בית הבובות, וכל הנאשמים ביום הדין הזה של המוזיקה הישראלית (ו"שוב החיוך" לפחות טוב מאלבום הבכורה), כולם ביחד מגשימים את אמרתו של הפילוסוף לודויג ויטגנשטיין, שנכונה גם בוויכוחים שתוצאתם ידועה מראש: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק".

    בית הבובות, "שוב החיוך", התו השמיני

    מקרוני עם גבינה

    לפעמים מרוב יצירות חסרות משמעות כמו אלו של בית הבובות, קמים הרכבים שכל מהותם ורצונם בחיים הוא לגלות איזשהו "עודף משמעות" כשהם עטופים בהפקה סמי-אקלקטית, כדי שהעוסקים בה יוכלו לדקלם משפטים כגון "ההפקה המוזיקלית של X מנסה לסמל Y". ובכן, מי אמר שמוזיקאים יוצרים אלבומים אך ורק עבור רדיו? לפנינו מקרה של אלבום שנוצר עבור ביקורות מוזיקה: אלבום הבכורה של ההרכב מקרוני פבריקה (מפעל איטריות באיטלקית), פרויקט בראשותו של שי שלו ובהפקה מתחלפת של יונתן דגן (J Views) ואחרים, הוא עוד הרכב כזה (האחרון שניסה היה מטרופולין וקשה להגיד שזה לא הצליח לו). "כל התשובות נכונות" קוראים לאלבום, אבל הכותרת לא בדיוק מסמלת את התוכן: לצד קטעים נחמדים ביותר שמופקים ביצירתיות על ידי דגן, מקרוני פבריקה סובלים מרצינות יותר, שמתבטאת בטקסטים גמלוניים על גבי ביט עייף קצת, ובעיקר באי זרימה קיצונית בין השירה למוזיקה, שנשמעת לעתים כמו היתקעות מאחורי משאית בכביש מהיר.

    לזכות הפבריקה ייאמר שהם נוגעים (קשה לומר שבאומץ כי בכל זאת מי מכיר אותם) בנושאים חשובים ונכונים (מסחור יתר, קפיטליזם, קצת מלחמות); לפעמים אפילו מתקבל שיר שמניח את הדעת ולפעמים גם למעלה מכך ("War", "רץ"). אלא שהרגעים האלו שבים לבקר כמו הדודים מאמריקה, כלומר אחת לתקופה ארוכה במיוחד וכשאין מבצע צבאי באזור. ביניהם מקרוני פבריקה הם בעיקר גבינה שוויצרית, שעטופה כמוצר "איכותי", עובדה שמדגישה את החשיבות של מוזיקת פופ איכותית בתרבות מוזיקלית: ההצלחה של בית הבובות יוצרת נקודת התייחסות שממנה קל, שלא לומר פשוט כמו השגת כרטיס להופעה ירמי קפלן, ליצור מוזיקה שתיחשב טובה.

    כשהקהל הישראלי מאמץ לעצמו סטנדרט נמוך למוזיקה פופולרית, השוליים שלצדו מקבלים באופן אוטומטי תארים שבימים כתיקונם לא היו מוצמדים להם. כמו שצ'רלס בארקלי אמר פעם - "בכל פעם שאני מדוכא אני מסתכל על תמונה של הקליפרס ונהיה לי טוב יותר", כך גם מקרוני פבריקה צריכים להודות למעשה לבית הבובות: לידם, ורק לידם, "כל התשובות נכונות" נראה באמת כמו אלבום מצוין.

    מקרוני פבריקה, "כל התשובות נכונות", הוצאה עצמית

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully