חנוך מחדש

מאסה קריטית הוא מושג בפיזיקה המגדיר גבול, שממנו והלאה כל תוספת בכמות הופכת לשינוי באיכות. מבול הספרים והסרטים שיורד עלינו באחרונה מהמגזר הדתי-לאומי מלמד כי ציבור זה כבר צבר את המאסה הקריטית שלו. בדיוק באותה שנה בה פורסם כי למעלה מ-40% מצוערי בה"ד 1, הקורס לקצונה קרבית בצה"ל, הם בעלי כיפות סרוגות, נדמה כי העוצמה האצורה באותו מגזר כבר מחייבת שינוי תפיסתי כולל מתוך המגזר עצמו. הוא אינו יכול עוד להיות כה משפיע וכה מסוגר בעת ובעונה אחת.

ספרו של חנוך דאום, מלבד היותו כתב אשמה או וידוי מרגש בנועזותו, הוא גם הסממן המובהק לצורך הדחוק בשינוי כולל. כך, הוא מצטרף לשורה של טקסטים מבורג ועד אלבוים (למרות היותו חרדי לשעבר) המציעים ניסוחים מחודשים לדתיות ולאמונות האדם הפרטי. גם העיסוק בעולם החרדי והדתי בקולנוע מצטרף לאותה מגמה כשהסרטים הבולטים במקרה זה הם "ההסדר" ו"מדורת השבט" של סידר, וממש באחרונה "חופשת קיץ" (שוב חרדי לשעבר) שביים דוד וולך. שלל הטקסטים האלה מציגים מצב בו הפרטיות אינה סובלת עוד את הסמכות הריכוזית של המגזר. סמכות הקושרת יחדיו את האל, אבי המשפחה והארץ ונקלעת לסכסוכים פנימיים שנוסח הפשרה ביניהם מחייב הפרדה מחודשת של הרשויות.

הסכנה הגלומה בצירוף של משיחיות, לאומיות וחגורת צניעות שחונקת מדי כבר גונבה למרכז הבמה הציבורית בדמותם של שני הפשעים המזעזעים ביותר שהתרחשו בישראל של העשור הקודם: יגאל עמיר שקם על ראש הממשלה וירה בגבו וברוך גולדשטיין שהתפוצץ עם הרובה שלו על עדה של ערבים כורעים להתפלל. באותו עשור, יש לציין, רבים מהלוחמים והקצינים המסורים ביותר שנפלו בקרבות על הגנת גבולות המדינה, גם הם באו מאותו המגזר, המגזר הדתי-לאומי, שהקריב ונתן, בהיבט זה, יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה. כיצד מסתדרת התמונה בה המגינים הגדולים של הדמוקרטיה וגם אלה המסכנים אותה ביותר צומחים ממש מאותה פיסה של אדמה?

ישנו נעלם אחד שמשותף לשני עברי המשוואה, בה מצד אחד עומדת הנכונות האמיצה למות ומצד שני ההעזה להרוג: אותו נעלם הוא המוות. משהו בחברה הזו עסוק מדי במוות, טבול בו מעבר לסבירות. כאן מגיע אותו זרם פורץ של יצירות שונות שכולן כאחת, לא משנה טיבן וסוגן, זעקה פשוטה לנורמליות. לעיסוק מוגבר בחיים ונטישה של קידוש השם על דרך המוות. המעבר הוא משליטה מוחלטת של ערכי האב, שלפי צו עליון נכון גם לעקוד את בנו – לאמהות או מאטרנליזם, שלפני כל הלכה או חוק מבקשת בסך הכל את יציאתו של הילוד שלם וחי אל העולם.

ספרו של דאום הוא הביטוי הישיר, הגלוי והבהיר ביותר לאותו התיקון המתבקש. קריאה לאיזון מחודש. לכל מה שזועק מתוך "חופשת קיץ" דרך המטאפורה, חנוך דאום נותן קול קונקרטי, מלא ואישי. הספר מורכב מארבעה מונולוגים או מכתבים הממוענים לאב, למגזר, לאל ולרעייה. בתחילה נדמה כי הטקסט הינו תוצר של צורך פנימי בלבד ולכן יותר סימפטומטי לתופעה מאשר שולט בה וכותב אותה. אך עם ההתקדמות בספר מובן עד כמה דאום יודע בדיוק את סדר הגודל של התופעה המתוארת וכך למעשה הוא עורך דיאגנוזה מקיפה למגזר שמתחולל בו אט-אט שינוי וזקוק לזרז שיתניע את המערכת.

פה עיקר החשיבות של ספרו של דאום, באותה ההעזה לדבר בקול פרטי, מהוסס, נבהל מעצמו כמעט. יש לו האומץ להיות פחדן, שאומץ גדול מזה אין. וזהו הזן של האומץ שכל כך נחוץ עכשיו לאזן את הבנים הצייתנים מדי, את החיילים המסורים מדי וללמד את כל אלה על הקדושה שבהישמרות העצמית, הכבוד שיש בטיפוח האני והנחיצות שבלהיות גם משונה לעיתים ומגוחך בסביבה הדתית הקונפורמית.

הרבה דאום מספר על תחושת האכזבה עימה הוא מהלך כבן לרב שהכל ציפו ממנו להיות מחנך בישראל ובתוך הציבור שלו עשייתו נתפסת לכל היותר כליצנות בזבזנית במילים. אבל המוטאציה הקומית שחלה בדאום, מבן של רב נכבד לבעל טור בעיתון, היא בדיוק זו שמשמרת את החי והגמיש ולכן המילים שברשותו הן דווקא בעלות הערך והמקודשות ביותר. "אלוהים לא מרשה" הוא אחד המעשים הנחוצים והחשובים של השנה החדשה. מעשה שיש בכוחו להציל חיים. ולמי שלא מאמין – שייגש בעצמו ויבדוק. לא בכל יום נכתב כזה ספר.


"אלוהים לא מרשה", מאת חנוך דאום. הוצאת ידיעות אחרונות