העיר הגדולה היא חוות נמלים של המין האנושי, שהוא מטבעו, כידוע, די חרא. בכל העולם, בכל עיר גדולה, בחורות מפחדות ללכת לבד בלילה; מצד שני קיים גם תמיד לרוב בני המין הגברי - מי שיחשוב שמהות הפחד היא טיפשית ושאם לא תציק לאיש (או אישה), אף אחד גם לא יטרח להציק לך. "האמיצה", סרטו החדש של ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות", "ראיון עם הערפד"), דווקא לא עוסק בקונפליקט שקיים בין שתי האסכולות התפיסתיות הללו, אלא דווקא מבקש לתהות מה קורה כאשר מישהי שחיה ,עובדת ונושמת את העיר, מגלה על בשרה בפתאומיות שיש באמת סיבה לפחד.
אריקה ביין (ג'ודי פוסטר), שדרנית רדיו ניו-יורקית שנוהגת להקליט את רחשי העיר ולשלבם בתכניתה, יוצאת ערב אחד עם ארוסה הבריטי ממוצא הודי (ולו רק בשביל לטשטש ספקות גזעניות בהמשך הסרט) וכלבו קרטיס לטיול בפארק, שם הם מותקפים באלימות על ידי שלושה בריונים. אריקה מתעוררת בבית החולים שבועיים לאחר מכן רק בכדי לגלות שארוסה מת ונקבר (לא ספוילר, הקטע מגיע כבר בפתיחה) ושכנראה והיא מסתדרת פחות טוב עם ניו-יורק מבעבר. בעזרת אקדח לא חוקי ורוצח שפל, שמגיע למקום הנכון בזמן הנכון, היא מתחילה לגלות צד חדש באישיות שלה (מתפתה לצד האפל?) - כזה שהיא אינה משוכנעת שהיא אוהבת, אבל ברור לה שהוא משתלט עליה לחלוטין. נראה שיש שריף חדש בעיר ויש חשש שהוא יירה בסגן שלו.
אומץ לסרב
יש כמה וכמה דרכים להציג ולהתמודד עם דמות שמייצגת את האידיאל המוסרי ומרגישה שמחובתה לטפל ברוע בעצמה, ולא לחכות לגודו. בין אם מדובר בנקמה גרידא כמו ב"להרוג את ביל" או "הארי המזוהם" (הראשון), איבוד קשר עם המציאות ונקמה סמלית/חברתית יותר כמו "ב"נהג מונית", או אפילו "באטמן", נראה שג'ורדן וברוס ורודריק טיילור (התסריטאים) ניסו לקחת כיוון שונה לדמות שלהם, שהיא למעשה שילוב של שלוש הדוגמאות הקודמות.
מהרגע שאריקה מתחילה לטפל בעניינים (שזה גם הרגע בו הסרט מתחיל להיות מעניין אחרי הפתיחה המשמימה) היא נראית קפוצה ומתוחה, אך בשום פנים לא כמו מישהי שמאבדת את שפיות דעתה ונראה שהיא מודעת לחלוטין למעשיה. לעומת זאת, אנחנו גם לא ממש מוצאים שמחה גדולה או אפילו סיפוק בפניה, ורק השיחות שלה עם ידידה המקרי והחדש, הבלש מרסר (טרנס הווארד המצוין), רומזות לנו שהיא לא מתכוונת להפסיק.
הליהוק של ג'ודי פוסטר לתפקיד אריקה ביין הוא כמובן פנטסטי, אבל הסרט יותר מכל מריח מניל ג'ורדן. ההתעסקות בשוליים של הכרך, אבל לאו דווקא אלו הקיצוניים (כמו נרקומנים או הומלסים), אלא דווקא הדברים האלו שנמצאים לנו מתחת לאף וכולנו (או לפחות אלו מאתנו שגרים בעיר), כל יום, מפספסים.
הצילומים הסגורים והאלכסוניים והרקע שתמיד לא בפוקוס מצליחים להעביר את תחושת האי הנוחות והפרנויה של אריקה גם כאשר נדמה שהיא בשליטה, ונראה כי ג'ורדן האירי מצליח להוציא פן פרופורציונלי וזר יותר מניו יורק, כזה שספייק לי ווודי אלן אולי לא מכירים, או בכלל מסוגלים לראות ולהראות.
על הפתיחה האובר-סימבולית ואובר-דרמטית והקצב האיטי מאוד, "האמיצה" הוא בסך הכל סרט יפה, שנעשה ברגישות מאוד גבוהה ומצליח לתמרן בין בורות הבנאליות של כל הז'אנרים מהם הוא מורכב.הוא לא מאוד מזעזע וגרפי, אבל הוא כן משאיר מועקה שתלווה אתכם זמן מה לאחר הצפייה, וזה הרי כבר סימן לעומק מסוים.ואם עדיין לא השתכנעתם ללכת, אולי כדאי לומר זאת שוב - ג'ודי פוסטר משחקת בתפקיד הראשי.