פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: להציל דגים מטביעה

      תיירים אמריקאים מאבדים דרכם בבורמה, לאחר מותה המסתורי של מדריכת הטיול. מתוך "להציל דגים מטביעה", מאת אמי טאן

      *** תיירים נמלטים מבורמה ***
      חשש לחיי אחד?עשר אמריקנים נעדרים

      מאת מ?יי ל' בראון
      כתבת שטח מיוחדת של "סן פרנסיסקו כרוניקל"


      מ?נדאליי, 31 בדצמבר — בבר הנוצץ והממוזג של מלון "פגודת הזהב" מוצאים תיירים מפונקים מפלט מהלחות בעזרת קוקטיילים במחירים אמריקניים מופקעים. עם זאת איש אינו חוגג את תחילתה של השנה החדשה לנוכח הדיווחים על אחד?עשר אמריקנים, שהגיעו לסיור אמנות בבורמה ונעדרים כמעט שבוע בנסיבות "חשודות". אורחי המלון החרדים מחליפים ביניהם שמועות, החל בהברחת סמים וכלה בחטיפת הנעדרים ובהחזקתם כבני ערובה בידי ה"נאטים" — רוחות מזיקות על פי האמונה הבורמזית שמנוחתן הופרעה.
      התיירים — ארבעה גברים, חמש נשים ושני ילדים מאזור מפרץ סן פרנסיסקו — נראו באחרונה ב?25 בדצמבר באגם אינלה, שבו התארחו באתר הנופש "האי הצף". בבוקר חג המולד, לפני עלות השחר, עלו האמריקנים ומדריכם הבורמזי על שתי סירות גדולות כדי לצפות בזריחה. השיט נמשך בדרך כלל שעה וחצי. הנוסעים לא שבו, וכך גם הסירות על אנשי צוותן.
      האגם, ששטחו 158 קילומטרים רבועים והוא מוקף פסגות מנוקדות עצי אורן, הוא סבך של מפרצונים המהווים דרכי גישה לכפרים מבודדים ולאיכרים המגדלים עגבניות. האתר נמצא באזור ההררי של מדינת שאן הדרומית, שגבולה המזרחי הוא השער למשולש הזהב, הידוע לשמצה בשל סחר ההרואין המתקיים בו. בשנים האחרונות היה האזור סגור לתיירים בשל מרידות של שבטים אתניים שונים בממשל הצבאי. מארגני טיולים מקומיים מדגישים שכיום האזור שקט, ומספרים שרבים מהאתרים אפילו מופעלים בידי ראשי מיליציות לשעבר משבטים אחרים.
      על דבר היעדרם של אחד?עשר התיירים דיווח לראשונה נוסע נוסף מקבוצתם, הארי ביילי (42), מאלף כלבים בריטי מפורסם המופיע בתוכנית הטלוויזיה "תיקי פ?יי?דו?". ביילי דחה את ההזמנה להשתתף בסיור הזריחה ההרפתקני משום שסבל מהרעלת מזון. כשחבריו לא שבו לארוחת הצהריים וגם לא לארוחת הערב, הודיע על כך להנהלת האתר, וזו לטענתו לא התקשרה מיד לרשויות.
      ב?26 בדצמבר נמצא מחוסר הכרה המדריך הבורמזי של הקבוצה, מאו?נג ו?ה סאו? המכו?נה וולטר בן ה?26 מן העיר ר?נגו?ן (י?נגו?ן), על ידי שני פרחי כהונה בני עשר ממנזר בא?ין?או?, סמוך לקצה הנגדי של האגם. מאונג סבל מפציעות ראש, מהתייבשות וככל הנראה מזעזוע מוח. ממיטתו בבית החולים הוא דיבר עם המשטרה הצבאית של מדינת שאן, וטען שאינו זוכר דבר ממה שאירע מאז עלה לסירה ועד שנמצא בין הריסותיה של פגודה.
      המשטרה הצבאית בשאן לא יצרה קשר עם שגרירות ארצות הברית ברנגון (ינגון) עד ל?29 בדצמבר. "משרדנו פועל נמרצות בשיתוף פעולה עם המשטר הצבאי הבורמזי," אמר איש הקונסוליה האמריקנית רלף אנזנברגר. "היעלמותם של אחד?עשר תיירים אמריקנים שהגיעו לחופשה מטרידה מאוד את כולנו. לעת עתה לא תפורסם זהות הנעדרים לנוכח חוסר הוודאות של המצב."
      הוא סירב לאשר דיווחים שלפיהם אחת הנשים הנעדרות היא עיתונאית בעלת מוניטין ופעילה בארגון לזכויות האדם "חופש הדיבור הבינלאומי". המשטר הצבאי אינו מעניק ביודעין אשרות כניסה לעיתונאים זרים, אמר אנזנברגר. אולם פיליפ גאטמן, דובר "חופש הדיבור הבינלאומי" בברקלי, אמר לעיתון "כרוניקל": "[היא] כתבה מאמרים על דיכוי, וכולם אמינים ומבוססים היטב." גאטמן חשש שהמשטר הצבאי הבורמזי עצר את העיתונאית ואת חבריה, ושהם צורפו ל?1,500 האסירים הפוליטיים במדינה. "ידוע שהם כולאים את כל מי שמותח עליהם ביקורת," ציין גאטמן. "מושגיהם בכל הנוגע לזכויות האדם מסולפים למדי."
      גאטמן הודה שהעיתונאית השתתפה בכינוסי תמיכה במנהיגת האופוזיציה הבורמזית אונג סן סו? צ'י, "הגברת", שהניצחון הסוחף של מפלגתה בבחירות של 1990 בוטל שלא כחוק על ידי החונטה. אונג סן סו צ'י, שהושמה במעצר בית מאז 1989, זכתה בפרס נובל לשלום ב?1991. היא קראה פעמים רבות לממשלות אחרות להפעיל לחץ על החונטה באמצעות ניתוק קשרי המסחר עם בורמה. ארצות הברית הטילה עיצומים על פיתוח עסקי חדש ב?1997. עם זאת הדבר לא מנע מהתיירים להגיע בהמוניהם ליעד האקזוטי במחירים זולים. התיירות צמחה בקצב יציב, כלומר, עד כה.
      "אנו רוחשים כבוד רב לגברת," אמר אחד הבורמזים מארגני הטיולים, שביקש להישאר בעילום שם. "אבל אם לומר את האמת, יחסה של הממשלה אל העם טוב יותר כשיש תיירים. כשהתיירים אינם באים, האנשים הפשוטים נענשים, לא הממשלה."
      היום החלו אנשי המשטרה הצבאית, בסירות מנוע פולטות עשן, ביום נוסף של חיפושים לאורך חופי אגם אינלה. בו בזמן עסקו עובדי המלון "פגודת הזהב" במנדאליי, כשידיהם עטויות כפפות לבנות, בהוצאת מטען ומזוודות. "ברור שהדבר מטריד אותנו," אמרה האורחת העוזבת ג'קי קליפורד בת ה?41 מפאלו אלטו שבקליפורניה, יועצת השקעות בתחום הביוטכנולוגיה. "עמדנו לטוס מחר לב?אגאן כדי לראות את שרידי המקדשים המופלאים. כעת אנחנו מבררים אם במקום זאת נוכל להזמין טיסה לאתר נופש בתאילנד."
      יהיה עליה להמתין בתור. אורחים רבים אחרים יצאו לנמל התעופה כדי למצוא סידור דומה לזה.

      תמצית תולדות חיי המקוצרים

      זו לא היתה אשמתי. לו רק נהגה הקבוצה על פי התוכנית המקורית שלי מבלי לשנותה מכאן לשם או משם לכאן, לא היה האסון מתרחש. אולם לא כך היה, ועכשיו זה המצב, לצערי.
      "בעקבות צעדיו של הבודהה" היה השם שהענקתי לסיור. הוא היה אמור להתחיל בקצה הדרומי?מערבי של סין, במחוז יונאן, מול נופי ההימלאיה ופרחי האביב הנצחיים, ולהמשיך דרומה בדרך בורמה הידועה. מסלול זה היה מאפשר לנו לעקוב אחר ההשפעה המופלאה שהשפיעו תרבויות דתיות שונות על האמנות הבודהיסטית במשך אלף שנים ויותר ולאורך יותר מאלף ושש מאות קילומטרים — מסע נהדר אל העבר. על אחת כמה וכמה שהייתי אמורה להיות ראש הקבוצה והמרצה האישית שלה, עובדה שהיתה הופכת את הסיור להזדמנות עתירת רווח של ממש. אולם בשעות הקטנות של שניים בדצמבר, ורק שבועיים לפני שהיינו אמורים לצאת למסע, קרה דבר מחריד... מ?ת??י. הנה. סוף סוף אמרתי זאת, אף שלמשמע אוזן הדבר לא ייאמן. הכותרת הטרגית עודנה לנגד עיני: "אשת חברה נטבחה ברצח פולחני."
      הכתבה היתה ארוכה למדי: שני טורים בצדו השמאלי של העמוד הראשון בתוספת תמונת צבע שלי, לבושה בבד עתיק ומשובח שנהרס לחלוטין ולא יוכל להימכר בעתיד.
      הדיווח היה קשה לקריאה. "גופתה של ביבי צ'ן, 63, סוחרת?מומחית, אשת חברה וחברת מועצת המנהלים של המוזיאון לאמנות אסיה, נמצאה אתמול בחלון הראווה של חנותה 'בני האלמוות' שביוניון סקוור, שהתפרסמה בזכות שינו?א?ז?רי שבה..." המילה הנתעבת הזאת — "שינו?א?ז?רי", פריטים וחפצי אמנות בסגנון סיני — ממעיטה באורח מעודן בערכם של הדברים. הכתבה נמשכה בתיאור מעורפל למדי של כלי הנשק: חפץ קטן דמוי מגרפה ששיסע את גרוני וחבל שנכרך סביב צווארי, המרמזים על כך שמישהו ניסה לחנוק אותי לאחר שנכשל בדקירתי. הדלת נפרצה בכוח, ועקבות של נעלי גבר מוכתמות בדם במידה 46 הובילו מהמשטח שעליו מ?ת??י לעבר הדלת ומשם לרחוב. לצד גופתי נמצאו תכשיטים ופסלונים שבורים. על פי אחד המקורות נמצא שם גם דף נייר ועליו מ?סר מכת ש?טנית המתרברבת בפגיעה נוספת.
      יומיים לאחר מכן התפרסם סיפור אחר, קצר יותר וללא תמונה: "רמזים חדשים בעניין מותה של פטרונית האמנויות." דובר מטעם המשטרה הסביר שהם מעולם לא כינו זאת רצח פולחני. בלש המשטרה אכן ציין שהיה שם "נייר", אך כוונתו היתה לדף מצהובון, וכאשר שאלו אותו כתבים מה כתוב בנייר, הקריא את הכותרת: "כת ש?טנית נודרת לרצוח שוב." הדובר הוסיף ואמר כי נמצאו ראיות נוספות וכי בוצע מעצר. כלב גישוש עקב אחר הנתיב שהוכתם בדמי. מה שאינו נראה לעין האנושית, אמר הדובר, עדיין מכיל "מולקולות ריח שכלבים מאולפים היטב יכולים לגלות אפילו שבוע לאחר האירוע" (מותי היה אירוע?). העקבות הובילו את השוטרים לסמטה, ובה נמצאו מכנסיים מוכתמים בדם בתוך עגלת קניות עמוסה זבל. לא רחוק משם מצאו השוטרים אוהל עשוי מברזנט כחול ומקרעי קרטון. הם עצרו את מי שגר בו, חסר בית שנעל את הנעליים שהותירו את העקבות. לחשוד לא היה עבר פלילי, אך היו לו בעיות נפשיות. המקרה פוענח.
      או שמא לא. מיד לאחר שידיד?י נעלמו בבורמה, שינה העיתון שוב את דעתו: "מותה של בעלת החנות — תאונה מוזרה."
      ללא סיבה, ללא מטרה, ללא מישהו שאפשר להאשים אותו, פשוט "מוזרה", המילה המכוערת הזאת לצד שמי, לנצח. ומדוע דורדרתי למעמד של "בעלת חנות"? על פי המשך הסיפור, בדיקת דנ"א של חלקיקי עור הגבר לעומת אלה שנמצאו על הנעליים ועל המכנסיים המוכתמים בדם הוכיחה שהוא אינו חשוד עוד. מי נכנס אפוא לגלריה שלי והותיר את העקבות? האם לא מדובר בפשע מובהק? מי בדיוק גרם לתאונה המוזרה? למרות זאת לא היה כל אזכור של המשך חקירה. בושה. באותה כתבה ציין הכתב "צירוף מקרים מוזר", כלומר ש"ביבי צ'ן אירגנה את הטיול לדרך בורמה, שבמסגרתו יצאו אחד?עשר אנשים לראות אמנות בודהיסטית ונעלמו". אתם רואים כיצד הם מצביעים באצבע מאשימה ורועדת? ברור שהם רמזו, באמצעות אסוציאציה מפוקפקת למה שלא היה אפשר להסבירו כראוי, שאירגנתי כביכול טיול מקולל מלכתחילה. שטות גמורה.
      הגרוע מכול הוא שאיני זוכרת כיצד מ?ת??י. מה עשיתי ברגעי חיי האחרונים? את מי ראיתי מחזיק בכלי הרצח? האם זה כאב? ייתכן שזה היה נורא כל כך עד שהדחקתי הכול מזיכרוני. מטבע האדם הוא לעשות זאת. והאם איני עדיין בת אנוש, אף שאני מתה?
      הנתיחה שלאחר המוות קבעה שלא נחנקתי אלא טבעתי בדמי שלי. התחלחלתי לשמוע זאת. עד כה לא נעשה כל שימוש במידע שהצטבר. מגרפה זעירה בגרוני, חבל על צווארי — זו תאונה? רק טיפש גמור יחשוב כך, אך ברור שיש כמה וכמה כאלה.
      בנתיחה צולמו תמונות, בייחוד של אזור הצוואר המזעזע. גופתי נדחפה למגירת מתכת בהמתנה לבדיקות עתידיות. שכבתי שם כמה ימים, ואז נלקחו ממני דגימות. משטח כזה, פיסה כזאת, זקיקי שיער, דם ומיצי קיבה. עברו עוד יומיים, כי המנתח הראשי יצא לחופשה במאווי, ומכיוון שהייתי דמות ידועה, מפורסמת בעיקר בעולם האמנות — ולא, לא רק בקהילת הקמעונאים כפי שרמז "סן פרנסיסקו כרוניקל" — הוא רצה לבדוק אותי אישית, כפי שנהגו מכובדים בתחומי הפשע והרפואה המשפטית. הם קפצו לביקור בהפסקת הצהריים כדי להעלות השערות דוחות בעניין מה שאירע ומה שגרם את מותי בטרם עת. במשך ימים דחפו אותי פנימה, משכו אותי החוצה ואמרו דברים גסים בנוגע לתכולת קיבתי, לשלמות כלי הדם שבמוחי, להרגל?י האישיים ולתיעוד עברי הרפואי, לרבות עניינים שאיש לא היה רוצה לשומעם נידונים בפתיחות כזו בין זרים האוכלים את ארוחת הצהריים שלהם מתוך שקיות נייר.
      בארץ מקפיאה זו חשבתי שהגעתי אל הש?אול. ממש כך. האנשים המדוכאים ביותר היו שם — אישה זועמת שזינקה לכביש בשדרת ון נס כדי להפחיד את החבר שלה; צעיר שקפץ מגשר שער הזהב ושינה את דעתו באמצע הדרך; ותיק מלחמות אלכוהוליסט שמת בחוף נודיסטים. טרגדיות, מבוכות של בני אנוש, ק?צים אומללים, הכול. אבל מדוע נמצאתי אני שם?
      הייתי שקועה במחשבות אלה ולא יכולתי לעזוב את גופי חסר החיים, עד שהבנתי שנשמתי לא פרחה, אלא היא מקיפה אותי ומציפה אותי מעלה. זה באמת היה די מדהים — כל נשימה ונשימה, מקורות המחיה שנשמתי ונשפתי מתוך הרגל ומאמץ כאחד במשך שישים ושלוש שנים, נצברו כולם כחשבון חיסכון. אצל כולם זה כך, מן הסתם. שאיפות של תקווה, נשיפות של אכזבה. כעס, אהבה, עונג, שנאה — כולם היו שם, ההתפרצויות, ההתנשמויות, האנחות והצרחות. כעת ידעתי שהאוויר שנשמתי לא היה מורכב מגזים אלא מדחיסו?ת רגשות ומניחוחם. הגוף היה רק בקושי מסנן, צ?נזור. ידעתי זאת מיד, ללא תהייה, ומצאתי את עצמי משוחררת, חופשייה להרגיש ולעשות כאוות נפשי. זה היתרון בהיותך מת: אין חשש מהשלכות עתידיות. כך לפחות חשבתי.

      כאשר ההלוויה התקיימה לבסוף, באחד?עשר בדצמבר, היה זה כמעט עשרה ימים לאחר מותי, ואילולא השימור הייתי נרקבת. למרות זאת באו רבים לראות אותי ולהתאבל עלי. בניחוש צנוע אומר שהיו שם שמונה מאות איש בקירוב, אף שאיני סופרת בקפדנות. נתחיל ביורקשייר טרייר שלי, פ?ו?צ'יני, שרבץ בשורה הראשונה כשראשו על כפותיו ונאנח במשך ההספדים הרבים. לצדו היה חברי הטוב הארי ביילי, שמדי פעם נתן לו חתיכת כבד מיובש. הארי הציע לאמץ את פוצ'יני, ומבצע הצוואה שלי הסכים מיד כיוון שהארי, כידוע לכול, הוא מאלף הכלבים הבריטי המפורסם מהטלוויזיה. אולי צפיתם בתוכנית שלו, "תיקי פיידו"? היא מובילה בשיעורי הצפייה וזכתה בפרסי אמי רבים. בר מזל, פוצ'יני הקטן.
      וראש העיר בא — האם הזכרתי זאת? — ונשאר עשר דקות לפחות. אולי זה לא נשמע הרבה, אבל הוא מבקר במקומות רבים כל כך במשך היום, וברובם נשאר הרבה פחות. חברי מועצת המנהלים של המוזיאון לאמנות אסיה ואנשי הצוות של המוזיאון באו גם הם לחלוק כבוד אחרון, כמעט כולם, וגם כמעט כל המרצים שלימדתי במשך שנים על שנים, נוסף על האנשים שנרשמו לטיול לדרך בורמה. היו גם שלושת הדיירים שלי, עושה הצרות שביניהם גם הוא, וכן לקוחותי הקבועים היקרים, המבקרים היומיומיים, רוג'ר, שליח פ?ד?א?קס, ט?יו?, המניקוריסטית הווייטנאמית שלי, לוק ההומוסקסואל שצבע את שערי, בובו ההומוסקסואל, מנהל משק הבית שלי, והמפתיע מכולם —
      נג'יב? הלבנוני, בעל המכולת בשוק שבפינת ראש?ן היל, שקרא לי "מותק" במשך עשרים ושבע שנים אך מעולם לא נתן לי הנחה, גם לא כשהפירות היו בשלים מדי. דרך אגב, איני מזכירה את האנשים על פי סדר החשיבות. פשוט כך הם מופיעים לפנ?י.
      כעת כשאני חושבת על כך, אוכל להעריך שהיו שם יותר משמונה מאות איש. האודיטוריום במוזיאון דה יאנג היה מלא עד אפס מקום, ומאות זרמו לאולמות שבהם הוקרן האירוע העגום על גבי מרקעי טלוויזיה במעגל סגור. זה היה יום שני בבוקר, יום שבו המוזיאון סגור בדרך כלל, אולם אחדים מהאנשים שהגיעו מחוץ לעיר ופסעו ברחוב טי ג?רד?ן ראו בהלוויה הזדמנות הולמת להסתנן לתערוכה שהוצגה באותה העת, "אוצרות דרך המשי ממסעותיו של אור?ל סטיין" — עדות, לדעתי, למעשי הביזה של האימפריאליסטים הבריטים בשיא חמדנותם. כשהמדריכים סילקו את הפולשים מהתצוגה, נדדו אלה לעבר חגיגת הלווייתי ונמשכו בחולניות להעתקי הספדים שונים שהונחו לצד ספר האורחים. ברוב העיתונים הופיע אותו בליל עובדות: "נולדה בשנחאי... נמלטה מסין עם משפחתה כילדה קטנה ב?1949... בוגרת מכללת מילס ומרצה אורחת שם לתולדות האמנות... בעלת 'בני האלמוות'... חברת הנהלה במוסדות רבים..." בהמשך הופיעה רשימה ארוכה של סיבות כבדות משקל שבזכותן תוארתי כתורמת מסורה ונדיבה. הליגה הזאת, הח?ברה ההיא, למען קשישים אסיאנים ויתומים סינים, למען עניים, חולים ונכים, למען המעו?נים, האנאלפביתים, הרעבים וחולי הנפש. הוזכרו אהבתי לאמנויות והסכומים הנכבדים שתרמתי למימון מושבות אמנים, לתזמורת הצעירים שליד התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו ולמוזיאון לאמנות אסיה, הנהנה העיקרי מתרומותי וממתנותי הנדיבות לפני מותי ולאחריו, אשר הציע בהתלהבות את המקום היוצא דופן לקיום הלווייתי, בניין דה יאנג, שבו שכן.
      למקרא רשימת הישגי הייתי אמורה להתפקע מגאווה. במקום זאת הרגשתי שהכול הבל הבלים. שמעתי את הדי הקולות שהגיעו מכל ארוחת ערב, ארוחת צהריים ונשף שבהם השתתפתי אי?פעם. ראיתי במעומעם את השמות שהופיעו בכל תוכנייה, כששמי מופיע מתחת לשמות המעטים שנמנו עם "קודש הקודשים", שאליו השתייך מאז ומעולם יאנג הצעיר שנשר מסטנפורד. דבר לא העניק לי את שביעות הרצון שהאמנתי שאחוש בסוף ימי. לא יכולתי לומר לעצמי, "כאן הייתי המיוחדת ביותר, החשובה ביותר, וזה מספיק לתקופת חיים אחת." הרגשתי כנווד עשיר שעבר ברחבי העולם — ריצפתי את דרכי באבק זהב אגדי והבנתי, מאוחר מדי, שהדרך נעלמה מיד לאחר שפסעתי בה.
      באשר למי שהותרתי מאחורי, על פי ההספד לא היו "שא?רים", כפי שנאמר במקרים של התרסקויות מטוסים. זו היתה האמת, למרבה הצער. כל בני משפחתי מתו. אבי מהתקף לב, אח אחד משחמת שמקורה באלכוהול, אף שאיני אמורה להזכיר זאת, האח האחר היה קורבן של תאונת דרכים עקב נהיגה פרועה, ואמי, שנפרדה מהעולם בטרם הספקתי להכירה. איני כוללת את אמי החורגת, אמא?מתוקה שעדיין בחיים, אך ככל שאזכירה פחות, כן ייטב.
      הבחירה בטקס שינוהל מול ארון פתוח נבעה מטעות שלי, תוצאה של הערה אומללה שהשמעתי באוזני ידידים במסיבת טעימות תה שערכתי בגלריה. תראו, לא מזמן קיבלתי מכולה מלאה בפריטים נפלאים שמצאתי באזורים הכפריים של מחוז הו?ב?אי. ביניהם היה ארון מתים בן מאתיים שנה, עשוי עץ פ??או?לו?ניה ומצופה לכה, שבנה זמר מסורס ששר בהצגות חובבים שהועלו בארמונות. רוב הסריסים, למעט מי שהגיעו לדרגה גבוהה בסולם השירות, נקברו במותם בהלוויות שנערכו כלאחר יד וללא טקסים, כיוון שגופיהם המושחתים לא היו ראויים להופיע בפני תמונותיהן של הרוחות שבמקדשים. בשנים עברו התכוננו אנשים עשירים כעניים ל?שאול וייצרו לפיכך את ארונות המתים שלהם זמן רב לפני שחדלו לשמוע את קריאת התרנגול עם שחר. העובדה שסריס זה הורשה להכין לעצמו ארון קבורה כה מפואר רמזה שהיה מחמדו של מישהו — כפי שהיו בדרך כלל הילדים היפים ביותר. חבל שסריס נערץ זה טבע בעת דיג על שפת היאנגצה, וגופתו שטה ללא ספינה הרחק אל נבכי השכחה. הוריו, שחיו בעיר לו?נגאנג, קיבלו את חפציו של בנם ושמרו נאמנה את הארון במחסן, בתקווה שגופת הבן הסורר תופיע ביום מן הימים. הדורות הבאים של המשפחה סבלו מעוני שנבע מבצורת, מסחיטה ומהענקת מתנות רבות מדי לזמרות אופרה. כל אלה גרמו לאובדן כבודם ורכושם. שנים חלפו, ובעלי האדמה החדשים לא התקרבו למחסן שבו עמד ארון הקבורה, מפני שעל פי השמועה רדפה אותו רוחו של סריס?ערפד. נטוש ומוזנח, כוסה המחסן בעפר הרוחות, בבוץ השיטפונות ובאבק הזמן.
      כאשר איכר מהמתעשרים החדשים החל לבנות במקום מגרש מיני?גולף בסמוך לבית משפחתו — בית דו?קומתי בסגנון שווייצי — התגלה המחסן. למרבה הפלא, ארון הקבורה נרקב רק באופן שטחי ונסדק רק מעט בעקבות התכווצות. זו איכותו של עץ הפאולוניה, שעל אף משקלו הקל הוא עמיד יותר מעצים קשים ממנו. צדו החיצוני של הארון כוסה בחמישים שכבות לכה ויותר, וכך גם הבסיס שניצב על ארבע רגליים קצרות. מתחת לזוהמה היה אפשר לראות, על ציפוי הלכה, דמויות מגולפות של שדונים, אלים, מיני חיות אגדיות ומוטיבים מסתוריים אחרים, ואלה הופיעו גם על חלקו הפנימי של מכסה הארון. מצא חן בעיני במיוחד כלב ספנייל טיבטי שובב שצויר על מכסה הארון בחלק שאמור להיות מול פני הגופה. בחלקו הפנימי של המכסה, שלא נחשף לאור השמש, נשמרו הצבעים המרהיבים על רקע הלכה השחורה. חבילות נייר מסודרות ריפדו את תחתית הארון, ונכללו בהן קורות חייו של שוכן הארון המיועד וכן שיריו שלא פורסמו, שירי הלל לטבע וליופי, והמסקרנים מכול — שירי אהבה לאישה החל בימי נעוריה ועד למותה בטרם עת. אני מניחה שמדובר באישה, אף שקשה לדעת בבירור כשמדובר בשמות סיניים מסוימים, הלא כן? בארון היו שני פריטים נוספים: כד אפר קטן מצופה לכה, שעליו נרשם שם כלבו של הסריס, הספנייל הטיבטי, וקופסה קטנה מעוטרת שנהב, שבה קירקשו שלושה אפונים מאובנים, האמורים להיות איבר זכרותו של הסריס על שני מלוויו.
      יכולתי לראות מיד שארון הקבורה היה מעמסה ואוצר כאחד. אחדים מלקוחותי, אנשים מתעשיית הסרטים, היו עשויים לאהוב סוג מוזר כזה של פריט דקורטיבי, ובייחוד כל עוד נשמרו בתוכו האפונים המאובנים. עם זאת מידותיו היו מגושמות. החלק העליון היה ארוך מן הארון עצמו, כמו חרטום ספינה דמוי מקור ברווז. נוסף על כך היה משקלו מפלצתי.
      ביקשתי מהאיכר לנקוב במחיר, והוא זרק מספר שהיה עשירית ממה שהייתי מוכנה נפשית לשלם. "מגוחך," אמרתי והתחלתי ללכת. "הי, הי, הי," הוא צעק, ואני הסתובבתי והצעתי לו שליש מהסכום שביקש תחילה. הוא הכפיל אותו, ואני השבתי שאם הוא מאוהב כל כך בביתו של אדם מת, עדיף שישאיר אותו אצלו. אז התעדנתי, ואמרתי שאני מעוניינת בארון השאול כדי לאחסן בו פריטים עודפים שרכשתי, ושלאחר מכן אשתמש בעץ להסקה. "יש בו הרבה מקום לאחסון," התפאר האיכר והעלה מעט את המחיר. השמעתי את האנחה הכבדה ביותר שיכולתי להשמיע, ואמרתי שיהיה עליו לדאוג לכך שאנשיו יביאו את הארון לנמל וו?האן, ומשם יפליג עם שאר רכישותי המוצלחות. תם ונשלם! זה הכול!

      בשובי לסן פרנסיסקו ולאחר שהארון הגיע, הצבתי אותו בחדר האחורי של החנות, ואכן השתמשתי בו לאחסון בדים עתיקים שארגו בני השבטים ההרריים המו?נג, קאר?ן ולאווה. זמן קצר לאחר מכן אירחתי אנשים לטעימות תה. טעמנו מינים שונים של פ?ו? א?ר טו?או? צ?'ה — התה היחיד המשתפר עם הזמן. בכל סוג אחר עדיף להשתמש אחרי חצי שנה רק לריפוד ארגז החול של החתול. בסיבוב הטעימה החמישי הגענו לתקן הזהב של תה מיושן: קטיף משובח בן עשרים שנה, סוג שזכה בשם ההולם "נשימת הגמל". ריחו חריף במיוחד, אולם הוא מצוין להפחתת רמות הכולסטרול ולהארכת תוחלת החיים. "אבל אם אמות טרם זמני," אמרתי בבדיחות הדעת, "הרי זה," וליטפתי את ארון הקבורה העצום, "כלי הקיבול הנפלא הזה, הקדילאק של ארונות הקבורה, שבו הייתי רוצה להיקבר, וכאשר יהיה המכסה מורם בעת ההלוויה, יוכלו הכול גם להתפעל מיצירות האמנות שבחלקו הפנימי..."
      אחרי מותי נזכרו אחדים ממשתתפי ערב הטעימות בהערתי המשונה. מה שנאמר כהברקה שנונה תואר עד זרא כ"ראיית הנולד", בבחינת "הבקשה האחרונה שחובה למלא" וכיוצא באלה. לפיכך הושמתי בארון הקבורה, למרבה המזל בלי איבריו המצומקים של הסריס. הקופסה המעוטרת שנהב שהכילה את השרידים הדוחים נעלמה, כפי שנעלם המ?כל שבו היו העצמות של כלבו הטיבטי האהוב, אף שנשגב מבינתי מדוע ירצה מישהו לגנוב מכלים עגומים אלה ולשמור אותם למזכרת.
      צוות השימור והשחזור של המוזיאון העניק לארון טיפול מזערי של הברקה, אך מבלי לתקן שבבים וסדקים. זו גישתם לשימור האותנטיות. מ?ש?חזר סיני היה מחד?ש לחלוטין את הארון וצובע אותו היטב בלכה מבריקה, אדומה וזהובה. מאחר שהארון היה עמוק, הונחה על קרקעיתו שכבת קלקר בצורת פולי סויה ומעליה יריעת קטיפה — אריג סינתטי בגוון בז'. זה היה איום ונורא. בצורה כזאת הוצגתי באודיטוריום המוזיאון: שכבתי בארון קבורה גדול צבוע בלכה שחורה וחרותים בו בעלי חיים שמימיים ושמו של הדייר המיועד, שללא ספק יחפש אותי כשהוא מחזיק בידו צו גירוש.
      לו הייתי עושה ברצינות את הסידורים לקראת מותי בטרם עת, הייתי מבקשת שגופתי תישרף כמו גופות הנזירים הבודהיסטים הבכירים שנעלמו, פוף, בלי כל זיקה לגופה. באשר למ?כל הולם לשרידים, כד אחד לא היה מספיק. הייתי בוחרת בתשע תיבות מעודנות ושונות בגודלן, כולן מן החנות "בני האלמוות", כגון התיבה המעוטרת עיטורים מפותלים המשויכת לשושלת סונג הדרומית, מ?כל טאו יו?אנמינג עגול שנועד לאיסוף פרחי חרצית, והכלי האהוב עלי מכולם, שאותו תימחרתי במכוון במחיר עתק — קופסת מכחולים מתקופת שושלת מינג, עשויה עור ומצופה לכה שחורה. נהגתי לפתוח אותה, לנשום עמוק ולחוש בשירה שוטפת את פני.
      תשע התיבות שנבחרו בקפידה היו אמורות להיות מסודרות על השולחן בעת קריאת צוואתי בשלוש שורות אופקיות ובשלוש מאונכות, בדומה לשלוש ההטלות של אבני אי צ'ינג, אקראיות אך מלאות משמעות. תשעה ידידים, שנבחרו בקפידה דומה מהעילית החברתית, היו מתבקשים איש איש לבחור באחד מכלי הקיבול שבהם הונח אפרי. על פי בקשתי הם היו אמורים לקחת אותי למקום יפה — מדפי אח מקובעים או פסנתרי סטיינוויי אינם בשבילי — ושם לפזר את האפר ולשמור את המכל למזכרת. ערכן של התיבות בעלות האיכות המוזיאונית היה עולה עם השנים וגורם לאנשים לזכור אותי "בהערכה גוברת". הה?הה, הם היו צוחקים בקוראם מילים אלה. אפרי היה זוכה אפוא ללכת בדרך נדודים עליזה, וממני היה נחסך המחזה הנתעב של ארון קבורה פתוח. אבל כאן היינו כולנו, גם אני, ועמדנו בתור כדי לחזות במיצג המבעית.
      אחד אחד התייצבו ליד הארון החברים, המכרים והזרים מן התקופות השונות בחיי שנקטעו, כדי לומר שלום, להיפרד, לברך בזאי ז'ן. רבים הסתקרנו לדעת מה עשה הקברן כדי להסוות את הפצע הקטלני. "אלוהים," שמעתי אותם לוחשים בקול זה לזה. אם לומר את האמת, גם אני נדהמתי מן הצורה המשונה שבה הכינו אותי לפגישתי הראשונה עם המוות. צעיף מבריק בגוון כסוף נקשר סביב צווארי המשוסף. נראיתי כתרנגול הודו עטוף בנייר אלומיניום לפני כניסתו לתנור. גרוע יותר, ב??ני טרו?א?ב?ה אי צ?'לה, המרצה שהתאבל עלי יותר מכולם, כלומר שהשמיע את מגוון היבבות המרשים ביותר, מסר לבית ההלוויות תצלום שצולם בעת סיור שערכנו בבהוטן שלוש שנים קודם לכן. בתצלום נראיתי חזקה ומאושרת, אבל ש?ערי היה במצב נורא. שלושה ימים ללא מים חמים לחפיפה. הוא היה תלוי בקווצות ארוכות ושמנוניות ונראה דביק, ועל מצחי בלט הסימן שהשאיר כובע המצחייה בעקבות החום והזיעה. ההימלאיה... מי היה מאמין שיהיה חם כל כך בימי ההליכה? מי ידע שבני ימסור לאחר מכן את אותה תמונה לנערה מבית ההלוויות כדי להראות לה כיצד נראיתי "בימים הטובים ביותר"? ושאותה נערה טיפשה תסדר את שערי באותה תסרוקת הימלאיה מעוכה ותאפר אותי בגוון כהה, כאילו הייתי בת שבט ב?רו?ק?פ??ה, ולכן יזכרו כולם את פני במרא?ה הלא נכון, כמו מנגו ישן שהצטמק וקמל?
      לא ציפיתי שכולם יאמרו, "אה, אני זוכר את ביבי, היא היתה יפהפייה." לא הייתי. היתה לי עין חדה לדברים יפים מאז נעורי, וידעתי מהם חסרונותי. גופי היה זעיר וקצר רגליים כסוסון פרא מונגולי, ידי ורגלי עבות כגזעים. אפי היה ארוך מדי, לחיי בולטות מדי. הכול היה מעט יותר מדי. זו המורשת שקיבלתי מן הצד של אמי, יותר מדי שמעולם לא הספיק.
      עם זאת לא הייתי בלתי מרוצה ממראי — כשהייתי צעירה, בכל אופן — ואפילו הרבה יותר מכך. אולם כשנעשיתי אישה צעירה ידעתי שעדיף להיות בלתי נשכחת מאשר משעממת. למדתי להפוך את חסרונותי לרושם. הכהיתי את גבותי שהיו עבותות ממילא, ענדתי טבעות משובצות אבנים גדולות על אצבעותי הגבשושיות. צבעתי את שערי העכור בפסים ארוכים של זהב, אדום ושחור בוהק, וקלעתי אותו לצמה עבותה שהתפתלה על גבי. עטיתי על עצמי שכבות של צבעים בלתי מקובלים, גוונים מנוגדים שהקשר ביניהם היה במרקם הבד, בדוגמתו או באופן נפילתו. ענדתי תליונים ומדליונים, אבני גספ??ייט בירוק ליצני במקום אבני ירקן מלכותיות. את נעלי עיצבתי בעצמי, והן נעשו בידי רצען מסנטה פ?ה. "אתם רואים כיצד נעליים בסגנון פרסי מתעקלות," הייתי אומרת למי שבהו בהן זמן רב מדי. "מדוע לדעתכם עשו כך הפרסים?"
      "כדי להפגין את מעמדם," ענה אחד.
      "כדי להפנות את רגליהם לשמים," אמר אדם אחר.
      "כדי להסתיר פגיונות מעוקלים," הוסיף מישהו.
      "אני חוששת שהתשובה איננה כה מרתקת," הייתי אומרת לפני שחשפתי את העובדה המופלאה. "כאשר הפרסים צעדו באולמות מכוסי שטיחים כדי להביע את רחשי כבודם לשאה, הרים החרטום המעוקל את שולי החצאיות הארוכות שלבשו ומנע מהם למעוד. אתם רואים, זה פשוט עניין מעשי." בכל פעם שאמרתי זאת היו שומעי מתרשמים עמוקות, וכשהיו פוגשים בי שנית היו אומרים, "אני זוכר אותך. את בעלת הנעליים המופלאות."
      ז?ז, האוצר מן המוזיאון לאמנות אסיה, שהיה אחראי לשחזור ציורי ההנצחה של האבות הקדמונים, אמר בהלוויה שהיה לי סגנון "בלתי נשכח, סמלי כשל טובי ציירי הדיוקנאות שבאוסף ס?קל?ר". זו היתה הפרזה קלה, כמובן, אולם היא נאמרה בכנות. אין ספק שחשתי צביטות כואבות בלבי המנוח. ברגע מסוים יכולתי אף לחוש בכאבם של האחרים. נשטפתי באבל משותף — סוף סוף הרגשתי משהו בעוצמה רבה כל כך — וחשתי בעומקו. שמחתי, באמת הפעם, על שאין לי ילדים, בנות יקרות או בנים מתוקים, שהיו מרגישים את הכאב הזה של אובדני כאמם. אולם כהרף עין התפוגגו כל העצבות והשמחה ושקעתי בהרהורים.

      לחשוב שבמשך כל ימי חיי לא אהב אותי איש אהבה שלמה ונואשת. פעם האמנתי שלסטפן ש?באל היו רגשות כאלה כלפי. כן כן, סטפן שבאל הידוע, בעל ההתבטאות השנויה במחלוקת. זה היה לפני עידן ועידנים, בדיוק לפני שחבר הקונגרס הוורדרד הגדיר את ציוריו "מגונים ולא?אמריקניים". הדעה שלי? אם להיות כנה לגמרי, חשבתי שהסדרה "חופש הבחירה" של סטפן מעובדת מדי ונדושה. אתם מכירים אותה: דגלי ארצות הברית מרוחים בצבעי גואש סביב פגרי בהמות שמוטבעת בהם חותמת משרד החקלאות, סביב כלבים שהורדמו וסביב צגי מחשב — או שמא היו אלה מכשירי טלוויזיה? בכל מקרה ערמות על ערמות של עודפים שנועדו להציג בזבוז בלתי מוסרי. גוני האדום של הדגל היו בצבע דם, הכחול היה צעקני, והלבן היה בצבע זרע שנפלט, כפי שסטפן עצמו תיאר זאת. ברור שהוא לא היה ג'ספ??ר ג'ונס. עם זאת, לאחר שעבודתו גונתה, יצאו להגנתה בקולניות התנועות לשמירה על התיקון הראשון לחוקה, האיגוד האמריקני לחירויות האזרח, המוני פקולטות לאמנות באוניברסיטאות מובילות וכל מגיני חירויות האזרח למיניהם. אומר לכם זאת: הם העניקו לעבודות של סטפן משמעויות ומסרים שהוא עצמו מעולם לא חשב עליהם. הם ראו את המורכבויות מלאות המשמעות שבשכבות השונות, את האופן שבו הוצגו ערכים וסגנונות חיים מסוימים כחשובים יותר מאחרים ואת העובדה שאנו, האמריקנים, היינו זקוקים להלם הגועל כדי להכיר בערכינו ובאחריות המוטלת עלינו. זרמי הזרע במיוחד הוצגו לעתים קרובות כמייצגים את תאוות העונג שלנו מתוך התעלמות מן ההתרבות המהירה ומן הלכלוך. בשנים שלאחר מכן יוחס הלכלוך להתחממות כדור הארץ, וההתרבות יוחסה לנשק הגרעיני. כך צמחה תהילתו של סטפן. מחירי עבודותיו עלו. בן התמותה הפשוט הפך לסמל. שנים אחדות לאחר מכן נמצאו כרזות וגלויות של עבודותיו הפופולריות ביותר אפילו בכנסיות ובבתי ספר, וגלריות בעלות זיכיון במרכזי התיירות שבערים הגדולות הרוויחו היטב ממכירת המהדורה המוגבלת של הדפסי המשי הממוספרים והחתומים שלו לצד הדפסים של דאלי, ניימן וקינקייד.
      היה עלי להתגאות בכך שאדם ידוע כזה הוא חלק מחיי. מבחינה חברתית היינו זוג מושלם. באשר לתענוגות חדר המיטות, בצנעה הייתי מודה שהיו לנו אינספור לילות סוערים שהתעלו לרמתו של דיוניסוס. אך לא יכולתי להפוך את עבודתי לנספחת לשלו. הוא הרבה לנסוע —
      כדי להרצות בתשלום, להשתתף בארוחות של חבר נאמני מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק או כדי ליהנות במסיבות פאר, אחדות בכל לילה. הוא היה יוצא בדילוג ממכונית יוקרתית כהת חלונות, משאיל את נוכחותו ואת כישורי השיחה שלו לעשרים דקות וממשיך למסיבה הבאה. כשהיינו יחד נהנינו להשתעשע בהתבדחויות מילוליות. אבל לא היינו עדינים זה אל זה. לא הבענו רגשות סוחפים, שהיו עלולים לגרום לנו חרטה לאחר מכן. כך חלפו העונות, קמלו הפריחות, והטבע עשה את שלו בתהליך הדעיכה הבלתי נמנע. בלי דיונים או ויכוחים התחלנו להזניח זה את זה. בדרך כלשהי נשארנו ידידים, כלומר יכולנו להגיע לאותן מסיבות ולברך זה את זה בנשיקת לחי מעושה. וכך לא הפכנו לשיחת העיר. במקרה הטוב ריכלו עלינו כשלא היה על מה לדבר. בהקשר זה הצטערתי לשמוע מפי חברה שסטפן סובל כיום מדיכאון קשה ומשתק. יתרה מזאת, היא אמרה שהרפרודוקציות החתומות של עבודותיו, אלה שסיים במו ידיו במריחות אקריליק בהיר פה ושם, נמכרות באתרי קניות באינטרנט במחיר התחלתי של 24.99 דולר, לרבות מסגרת וללא הזמנה מראש. כפי שאמרתי, היה עצוב לשמוע זאת.
      היו לי קשרים קבועים גם עם גברים אחרים, וכלפי כל אחד מהם חשתי חיבה במידה מסוימת, אך מעולם לא חוויתי כאב לב ראוי לציון. טוב, הרבה אכזבות כמובן, ואירוע מטופש אחד של גזירת חלוק שנקנה במיוחד לליל תשוקות בחוסר שיקול דעת פזיז, כיוון שערכו היה רב בהרבה מערכו של הגבר. אבל כעת אני שואלת את עצמי: האם היתה אי?פעם אהבת אמת? מישהו שלא רק חיבבתי אלא שהפך למושא חלומותי? אני באמת חושבת שלא. חלק מזה באשמתי. נראה לי שזה היה אופיי. לא הנחתי לעצמי לאבד את העשתונות. האם לא זו האהבה — איבוד עשתונות? לא אכפת לך מה אנשים חושבים. אינך רואה את חסרונותיו של אהובך, את הקמצנות המתגלה פה ושם, את האדישות הקלה, את הנטייה לרשעות. לא אכפת לך שמעמדו נמוך משלך מבחינה חברתית או מבחינת השכלה, רכוש ומוסר. זה הגרוע מכול, לדעתי — ערכי מוסר לקויים.
      מעולם לא איבדתי את העשתונות. תמיד נזהרתי ממה שעלול להשתבש, ממה שכבר היה "לא מושלם". עקבתי אחר שיעור הגירושים. אני שואלת אתכם, מה הסיכוי לנישואים ארוכי ימים? עשרים אחוז? עשרה? האם אני מכירה אישה כלשהי שלבה לא רוסק כפחית ממוחזרת? אף לא אחת. לפי מה שראיתי, כשפגה ההשפעה המאלחשת של האהבה, מופיעים תמיד כאבי ההשלכות. אינך צריכה להיות טיפשה כדי להינשא לאדם הלא נכון.
      הנה למשל חברתי הטובה ביותר והנאמנה על נכסי, ורה הנדריקס. זוהי גברת פיקחית ביותר בעלת תואר דוקטור בסוציולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד. היא מנהלת את אחת הקרנות הגדולות ביותר שלא למטרות רווח לעניינים אפרו?אמריקניים ומופיעה לעתים קרובות ברשימת מאה הנשים השחורות בעלות ההשפעה באמריקה. בכל אופן, חכמה ככל שתהיה, שגתה ורה בצעירותה ונישאה למתופף ג'ז, מקסוול, שעבודתו כפי שהוא ראה זאת היתה לצאת, לעשן, לשתות ולספר בדיחות, ואז לחזור הביתה בשעות הקטנות של הלילה. והוא לא היה שחור, לידיעתכם, אלא יהודי. שחורה ויהודי — זו היתה סטייה זוגית לא קטנה בימים ההם. אמו חזרה בתשובה, הכריזה עליו כעל מת וישבה עליו שבעה. כשעברו מבוסטון לטו?סק?לו?סה, נאלצו ורה ומקסוול להילחם בכל העולם כדי להישאר יחד. ורה הודתה בחדרי חדרים ששנאתן של הבריות כלפיהם היתה תכלית חייהם כזוג. בהמשך, כשהתגוררו בסביבה הליברלית של ברקלי, שבה נישואי תערובת היו תופעה רגילה, התנהלו המלחמות רק בין שניהם ובעיקר על כסף ושתייה, שתיים מהסיבות הנפוצות ביותר למחלוקות בחיי נישואים. ורה היתה לדידי התזכורת לכך שאפילו נשים חכמות טועות בבחירת גברים.
      כשהתקרבתי לגיל ארבעים, כמעט שיכנעתי את עצמי להינשא וללדת. הגבר שאיתו יצאתי אז אהב אותי מאוד, אמר דברים רומנטיים על גורל וכינה אותי בכינויי חיבה מתקתקים שמביך לחזור עליהם. מובן שהדבר החניף לי וחשתי אהובה. הוא לא היה נאה במובן הרגיל, אבל מצאתי עוצמה בגאוניותו, שהיתה בשבילי לסם מגרה. הוא לא התאים לי חברתית והיו לו כמה הרגלים מוזרים, אבל על בסיס דנ"א בלבד הוא היה בן הזוג המושלם להולדה. הוא דיבר על ילדנו העתידי כעל מלאך וילד פלא. נמשכתי לרעיון שיהיה לי ילד, אולם באופן בלתי נמנע היה הדבר כרוך במה שקרוי אימהות, וזו עוררה בי זיכרונות על אמי החורגת. לאחר שסירבתי להצעות הנישואים הרבות שלו, התערער הגבר ההוא עד עמקי נשמתו. חשתי אשמה מסוימת עד שנישא לאישה אחרת, חצי שנה לאחר מכן. אמנם הדבר היה פתאומי, אבל שמחתי בשמחתו והוספתי לשמוח גם כשנולד להם ילד, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד. ארבעה! סיבות רבות כל כך לשמוח בגינן, לא? אני הייתי יולדת ילדה אחת לכל היותר, ובמשך שנים חשבתי על הילדה הזאת שלא נולדה. האם היא היתה אוהבת אותי?
      ר?או את שתי בנותיה של ורה. לעתים קרובות הייתי מהרהרת בכך —
      הן אהבו אותה תמיד, גם בשנות העשרה שלהן. הן היו פרי הבטן שאפשר רק לחלום עליו. האם היתה ילדתי חשה רגשות דומים כלפי? הייתי מושיבה אותה על ברכי, מברישה את שערה ונושמת את ריח הניקיון. דמיינתי כיצד אנעץ פרח אדמונית מאחורי אוזנה או אאסוף את שערה בסיכה משובצת אבני ברקת. היינו מביטות יחד במראה ויודעות שאנו אוהבות זו את זו כל כך, עד שדמעות היו עולות בעינינו. זמן רב לאחר מכן הבנתי שהילדה שדמיינתי היא אני בילדותי, הילדה שכה התגעגעה לא?ם כזאת.
      אני מודה כי בכל פעם ששמעתי על צאצאים של ידידי שהתגלו כלא יוצלחים או ככפויי טובה, חשתי שמחה לאיד וגם הקלה על שנחסך ממני כל מגוון התסכול והייאוש המתלווה להורות. מה יכול להיות הרסני יותר מבחינה חברתית מבתך המכריזה שהיא שונאת אותך לעיני חברים שאינם דווקא הקרובים ביותר?
      השאלה עלתה במוחי כשהבטתי בלו?סינדה פ?ארי, מנהלת התקשורת במוזיאון לאמנות אסיה, שקמה וצעדה לעבר הבמה כדי לתרום את תרומתה לדברי השבח עלי. היא אמרה לי פעם שהייתי לה כאם. כעת, בטקס האזכרה שלי, היללה את מעלותי: "הכספים שהתקבלו ממכירת רכושה של ביבי צ'ן" — היא הפסיקה כדי להסיט את וילון שערה המטופח כשערו של סוס מרוץ — "כספים שהתקבלו ממכירת בניין הדירות היוקרתי שלה, דירת הגג היפהפייה המשקיפה על הגשר בליו?ונוו?רת, החנות האגדתית שלה 'בני האלמוות' ועסק המכירות המצליח שלה ברשת, וכן ממכירת האוסף הפרטי של יצירות אמנות בודהיסטית — אוסף נפלא ונחשב ביותר, עלי לציין — הוענקו על פי צוואתה למוזיאון." הדברים התקבלו במחיאות כפיים סוערות. לוסינדה תמיד ידעה כיצד לערב דרמה והפרזה עם עובדות משעממות ולגרום לדברים להישמע אמינים. בטרם גבר רעם מחיאות הכפיים היא הרימה את ידה והמשיכה. "היא השאירה לנו נכסים שערכם המוערך הוא — רק רגע, הנה זה כאן — עשרים מיליון דולר."
      איש לא עצר את נשימתו. הקהל לא זינק ממקומו בתשואות. אנשים מחאו כפיים בהתלהבות, אבל לא בפראות. נראה שהעיזבון היה צפוי, והסכום סביר. כשהשקט הושב על כנו מהר מדי, היא הרימה שלט. "אנו נקבע זאת כתזכורת המנציחה את נדיבותה באחד מאגפי המוזיאון החדש לאמנות אסיה, האמור להיפתח בשנת 2003."
      אגף אחד! ידעתי שהיה עלי לפרט בצוואתי את מידת ההוקרה שאני מצפה לקבל בתמורה לעשרים המיליון שלי. מה גם שהשלט היה ריבוע צנוע מפלדת אל?חלד משויפת, ושמי היה חרות בו באותיות כה קטנות, עד שאפילו יושבי השורה הראשונה נאלצו להתכופף קדימה ולצמצם את עיניהם. זה הסגנון שלוסינדה אהבה, מודרני ופשוט, בגופן "סן ס?ריף" בלתי קריא כמו תוויות על בקבוקי תרופות. היא ואני נהגנו להתווכח בידידותיות על החוברות שעיצבו אמני גרפיקה יקרנים. "העיניים שלך עדיין צעירות," אמרתי לה לא מזמן. "עלייך להבין שעיניהם של מי שתורמים סכומים נכבדים כבר זקנות. אם את מעדיפה את הסגנון הזה, עלייך לספק להם גם משקפי קריאה." היא צחקה צחוק מאולץ ואמרה, "א?ת בדיוק כמו אמי. תמיד משהו לא בסדר."
      "אני נותנת לך מידע שימושי," אמרתי.
      "כמו אמי," ענתה.
      בהלוויה היא חזרה על המילים האלה פעם נוספת לקראת הסוף, אך הפעם חייכה בעיניים דומעות. "ביבי היתה לי כמו אם. היא נתנה עצות בנדיבות מוגזמת."

      אמי שלי לא נתנה לי עצות, לא טובות ולא רעות. היא מתה בינקותי. אשתו הראשונה של אבי היא שגידלה את שני אחי ואותי. שמה היה ב?או? טיא?ן — ניצן מתוק — שם שלא התאים לה במיוחד. אנו, ילדיה החורגים, נאלצנו לקרוא לאותה זקנה חמוצה בשם החיבה אמא?מתוקה. כל החסכים הרגשיים שהיו לי מקורם בה. העודפים, כפי שכבר אמרתי, היו מצד אמי.
      לדברי אמא?מתוקה היתה היא אשתו היחידה של אבי, אלמלא התעקשה שייקח לו פילגש כדי להעמיד כמה צאצאים. "זה היה הרעיון שלי," התפארה, "ההסדר לא נכפה עלי. כלל וכלל לא."
      רצה הגורל ואמא?מתוקה לא הצליחה להרות. זמן קצר לאחר נישואיה חלתה, ועורה כוסה כתמים. ייתכן שחלתה בחצבת או באבעבועות רוח, אבל ברור שלא היתה זו מחלה חמורה כמו אבעבועות שחורות. היא התאבלה משום שבעקבות המחלה נחסמו נתיבי המעיינות החמים שבגופה, ומשום כך לא היה בה די חום כדי להדגיר זרעי תינוקות. אותו חום חסר תועלת עלה תחת זאת בתוכה ויצר שלפוחיות על פניה ועל ידיה, וייתכן שאף בשאר איבריה, דבר שלא יכולנו לראות וגם לא רצינו. פעם אחר פעם היתה תוהה בקול במה חטאה בחייה הקודמים ומדוע נגזר גורלה לעקרות. "איזה חטא קטן יכול להוביל לעונש כה מר?" היתה בוכה משהופיעו הנקודות האדומות. "ללא ילדים משלי, רק שאריות של אחרים" (הכוונה היתה אלי ולאחי). בכל פעם שבלעה משהו שהיה עלול להזיק לה, כגון תפוזי קומקווט לא בשלים או עלבונות מוסווים, היו פניה מתכסות בכתמי עור נוקשה שנראו כמפות של מדינות זרות. "את יודעת איפה הודו?" היינו שואלים אותה וחונקים את צחוקנו. כדי להרגיע את עצמה היתה מתגרדת ומתלוננת ללא הפסקה, וכשלא היה לה מה לומר עוד נהגה להסתכל בי ולמתוח ביקורת על אמי, שהעניקה לי תווי פנים כה מכוערים. עם הזמן גירדה לגמרי את גבות עיניה, וכשלא ציירה אותן בקווים שחורים ומרושעים נראתה כנזירה בודהיסטית מסוקסת מצח ומנופחת מזעם.
      כך זכורה לי אמא?מתוקה: אצבעה חולפת במהירות לאורך גבותיה נטולות השיער בעודה מלהגת. אחי הגדולים הצליחו לחמוק מידה. הם היו מחוסנים מפני השפעתה והתייחסו אליה בבוז ובפנים חסרות הבעה. לכן הופנו כל ח?ציה אלי כמטרה יחידה.
      "אומר לך את זה," היתה אמא?מתוקה אומרת לי, "רק כדי שלא תחלי מצער כשתשמעי זאת ממישהו אחר." והיא היתה מספרת לי פעם אחר פעם שאמי היתה נערה קטנה כמוני אך לא היתה גוצה כל כך, והיא שקלה בקושי שלושים ושניים קילוגרמים בגיל שש?עשרה, שאז לקח אותה אבי כדי שתהיה לו פילגש לרבייה.
      "כמה שהיתה קטנטונת," אמרה אמא?מתוקה, "היא הפריזה בכל דבר שעשתה. היא אכלה יותר מדי אגסים. חשפה יותר מדי רגשות. באמת, כשהיתה צוחקת לא הצליחה לשלוט בעצמה, והיתה נופלת על הרצפה בהתקף צחקוקים עד שסטרתי לה והחזרתי אותה לשפיותה. מלבד זאת היא נהגה לישון כל הלילה, ובכל זאת פיהקה כל היום. היא ישנה הרבה כל כך, עד שעצמותיה התרככו. זאת הסיבה לכך שתמיד היתה מועדת, כמו מדוזה מחוץ למים."
      בתקופת המלחמה, כשמחירו של בשר חזיר שמן עלה פי שלושה, היה אפשר לשמוע את אמא?מתוקה מכריזה: "יש לנו מספיק כסף, ולמרות זאת אני מסתפקת במעט בשר, רק בשביל הטעם, ובוודאי שלא יותר מפעם בשבוע. אבל אמא שלך, כשהיתה בחיים, עיניה היו כעיניו של עוף טורף נב?לות, היא היתה מוכנה להסתער על כל נתח בשר." אמא?מתוקה אמרה שאישה מהוגנת לא תפגין לעולם תאווה לאוכל או לכל עונג אחר. יותר מכול עליה להימנע תמיד מלהיות "נטל". כך ניסתה אמא?מתוקה לעשות, ושאיפתה היתה שאבי יוקיר זאת לעתים קרובות.
      באותם ימים התגוררנו בבית של שלוש קומות בסגנון טיודור ברחוב מאס?נ?ה שבאזור הצרפתי של שנחאי. זו לא היתה השכונה הטובה ביותר —
      לא כמו רחוב לאפייט, שבו גרו בני סו?נג וקו?נג בחווילות גדולות מוקפות גני ענק מטופחים, מדשאות קריקט וכרכרות רתומות לסוסים. אבל לא היינו מאותן משפחות שנהגו להפגין את שפע מזלן ולנפנף בו לעיני הנחותים מהן. בסך הכול היה ביתנו נוח למדי, טוב יותר מבתיהם של רבים אחרים, ואפילו לעומת בתים שמחירם מיליוני דולר בסן פרנסיסקו של היום. למשפחתו של אבי היו מפעל כותנה ותיק וחנות כולבו, "הו?נ?סטי", שאותה פתח סבי ב?1923. ייתכן שהיא היתה יוקרתית מעט פחות מחנות הכולבו "סינס?ריטי", אך גם אם לא היתה גדולה כמוה היתה הסחורה שבה טובה כשלהם, ובכל הקשור למוצרי כותנה נמכרה בה סחורה טובה יותר במחיר זהה. כל לקוחותיו הזרים של אבי אמרו זאת.
      הוא היה בן המעמד הגבוה הטיפוסי לשנחאי. מסורתי לחלוטין בכל הקשור למשפחה ולבית, ומודרני לגמרי בענייני עסקים והעולם. כשיצא מדלת הבית היה נכנס לממלכה אחרת והתאים את עצמו אליה כזיקית. בעת הצורך היה יכול לדבר בשפות זרות, ומבטאו היה בדיוק כמבטאו של המורה שאותו בחר לעצמו מסיבות של ייחוד מעמדי: האנגלית היתה אנגלית של אוקספורד, הצרפתית של הגדה הימנית, והגרמנית —
      של ברלין. הוא ידע גם לטינית ואת הניב הרשמי של מאנצ'ו, השפה שבה הופיעו התרגומים של יצירות הספרות הקלאסיות. שערו החלק היה מרוח בקרם, הוא עישן סיגריות פילטר וניהל שיחות בעניינים שונים, כגון פיזיולוגיה של גזעים שונים ומטעמים מיוחדים של מטבחים שונים. הוא היה מסוגל לטעון בצורה משכנעת בעניין היחס הגרוע כלפי סין בהסכם ורסאי ולהשוות את הסאטירה הפוליטית ב"תופת" של דנטה לגרסה המוקדמת של "חלום ההיכלות האדומים" מאת ט?ס?או?. כשהיה חוזר ונכנס בשערי הבית היה שב לדמותו הפרטית. הוא קרא הרבה אך דיבר לעתים רחוקות, ולמען האמת לא היה לו צורך בכך בבית שבו כל הנשים העריצו אותו וצפו מראש את כל צרכיו אפילו לפני שהוא עצמו חשב עליהם.
      ידידיו הזרים קראו לו פיליפ. שמותיהם האנגליים של אח?י היו פ?ר?סטון ונו?ב??ל — שמות מבטיחים, האחד מזכיר את המילה "נשיא" והאחר את שם הפרס היוקרתי רב הערך. אמא?מתוקה בחרה בשם ב??רתה, כיוון שלדברי אבי הזכיר שם זה במצלולו את שמה, ב?או טיאן. אמי היתה מו?כ?רת כליטל ב?יט, כך ביטאה את השם המערבי אליזבת שאבי נתן לה. אבי קרא לי ביבי, שהיה שם מערבי וקיצור לב?יפאנג, השם שנתנה לי אמי. כפי שתוכלו לתאר לעצמכם, היינו משפחה של העולם הגדול. את אח?י ואותי לימדו מורים דוברי אנגלית וצרפתית כדי להקנות לנו חינוך מודרני. כך גם היתה לנו שפה סודית שבה יכולנו לשוחח בנוכחותה של אמא?מתוקה, שדיברה רק שנחאית.
      יום אחד הודיע נובל שכלב הבדלינגטון טרייר שלנו, שאמא?מתוקה תיעבה, הותיר מתנה קטנה בחדרה. "הוא חירבן על המרבד," אמר בצרפתית, וכיוון שדוגמת השטיח הסוותה את ההפרשה, לא הצליחה אמנו החורגת להבין מדוע הסריחו כל החדרים בבית עד שכבר היה מאוחר מדי. תחביבם של הבנים היה להוסיף רכיבים מפתיעים לצנצנות התרופות ולבקבוקוני ההרחה של אמא?מתוקה. "קקי אווזים" שנאסף מהמים הרדודים שבלול האווזים היה מהאהובים ביותר, משום ששילב שלושה רכיבים מבחילים — טינופת, חלקלקות וירוקת?מרה. כשסיפרו לי מה עשו, שכבתי על הרצפה מרוב צחוק. אני מתגעגעת לאח?י כל כך.
      עם זאת אחי לא היו בדרך כלל בבית כדי להילחם בהתקפותיה של אמא?מתוקה עלי. בכל פעם שישבתי ליד קלידי הפסנתר, ציינה אמא?מתוקה את כישורי המוזיקה העלובים של אמי כהסבר אפשרי לביצוע?י. פעם אחת הגנתי על אמי ואמרתי לאמא?מתוקה שאבי סיפר לאחרונה לכמה מאורחיו, ש"כאשר ניגנה את ה'פנטזיה אימפ?רו?מפ?טי' של שופן, זה נשמע כפכפוך מהיר של מי פלגים."
      "ססס...!" הגיבה אמא?מתוקה ברוגז. "זה מה שהוא אמר לאורחים הזרים. הם מצפים לדיבורים גבוהים. אין להם בושה, נימוס או קנה מידה למצוינות. חוץ מזה כל תלמידת בית ספר יכולה לנגן את המנגינה הקלה הזאת, אפילו את אם תתאמני קצת יותר." וכדי להגביר את הרושם, גם הכתה באגרופה על צד ראשי.
      את ערכה שלה לא נדרש אבי להאדיר במילים גבוהות, טענה אמא?מתוקה, שהרי שררה ביניהם הבנה מלאה. "מילים מיותרות אינן דרושות כשהנישואים מאוזנים בהרמוניה מושלמת," אמרה לי. "וזה משום שנועדנו זה לזה."
      באותו זמן לא עלה על דעתי לתהות על דבריה, ולאח?י לא היו דעות בענייני אהבה; גם אם היו להם, הם ודאי לא היו משתפים אותי בכך. משום כך לא נותר לי אלא להניח בעצמי שנישואים טובים הם נישואים שבהם הבעל מכבד את פרטיותה של האישה. הוא לא התערב בחייה, לא נכנס לחדריה ולא שאל אותה שאלות. לא היה להם צורך לדבר זה עם זה משום שמחשבתם היתה אחת.
      אבל יום אחד הגיעו דודי ומשפחתו לביקור של כמה חודשים. בת דודי יו?האנג ואני בילינו יחד מבוקר עד לילה. היינו כאחיות אף שהתראינו רק פעם בשנה. בביקור הזה היא סיפרה לי ששמעה את הוריה מרכלים עם ידידיהם — בתקופה ההיא זו היתה הדרך היחידה לדעת את האמת. הרכילות עסקה באיחוד בין אמא?מתוקה לאבי. הוסכם עליו עוד לפני לידתם. ב?1909 נדרו שני חברים, שנסיבות חייהם היו שונות, שאם תצלח המהפכה שנועדה להביא לק?צה של שושלת צ'ינג והם עדיין יהיו בחיים, יאוחדו משפחותיהם בקשרי נישואים. שושלת צ'ינג אכן הודחה ב?1911, ולחבר שהיה אב לבן היה מוניטין שלפי השמועה הרקיע שחקים. זו היתה משפחתו של אבי. לחבר האחר היתה בת, ומשפחתו דבקה באדמה כשורשיו הרקובים של עץ העומד ליפול עם כל משב רוח. זו היתה משפחתה של אמא?מתוקה. כשפגש החבר העני, אבי הבת, בחברו העשיר, אבי הבן, הוא הזכיר את הנדר למרות מעמדן השונה של המשפחות. לדברי המשרתים הובהר לכול שסבי היה אדם בעל מוסר גבוה, מאחר שהוא כפה על בכורו לשאת נערה פשוטה. היא אפילו לא ניחנה בקסם כלשהו שהיה בכוחו לפצות על הנדוניה הדלה שלה. אין פלא שהבן לקח לעצמו פילגש ברגע שרק התאפשר לו.
      ברור שסיפורה של אמא?מתוקה היה שונה. "אמא שלך," אמרה, "היתה בת של פילגש ממשפחה ממעמד בינוני. הפילגש ילדה עשרה ילדים בריאים, כולם בנים מלבד אחת. ילדה זו, על אף מ?רא?ה? הכחוש והדל בגיל שש?עשרה, נשאה בחובה את ההבטחה להיות פורייה כאמה. הצעתי אותה לאביך, והוא אמר שאני מספקת אותו כאישה. אבל אני אמרתי שסוס הרבעה חייב שיהיו לו סוסות, סוסות מולידות צאצאים, ואסור לו להיות כמו פרד."
      לדברי אמא?מתוקה היה יחסו של אבי לאמי "מנומס מאוד, כפי שנוהגים עם זרים". למעשה היה יחסו אליה טוב מדי, ואמי למדה לנצל זאת. לפי תיאורה של אמא?מתוקה, "היא היתה מתחבלת תחבולות. היא נהגה ללבוש את שמלתה הוורודה ולסובב את סיכת השיער הפרחונית שאהבה, להשפיל בעורמה את עיניה ולהפנות את חיוכה האווילי לעבר אביך. אה, ידעתי מה היו תוכניותיה. היא תמיד ביקשה כסף כדי לשלם את חובות ההימורים של תשעת אחיה. מאוחר מדי למדתי שכל משפחתה היתה מאורת נחשים. אל תגדלי להיות כמותם, או שאניח לעכברושים להיכנס הלילה ולנשוך אותך."
      לדברי אמא?מתוקה הוכיחה אמי את מורשת הפוריות והצליחה להרות בכל שנה. "היא ילדה את אחיך הבכור," מנתה אמא?מתוקה בעזרת אצבעותיה. "בהמשך נולד אחיך השני. לאחר מכן היו שלושה ולדות כחולים שטבעו ברחם, מה שהיה חבל אבל לא נורא, כי אלה היו בנות."
      אני נולדתי ב?1937, ואמא?מתוקה היתה עדה להגעתי הדרמטית. "היית צריכה לראות את אמך בחודש התשיעי להריונה. היא נראתה כמו מלון שמתנדנד מצד לצד על מקלות אכילה... מוקדם בבוקר ירדו לה המים, לאחר שגרמה לנו להמתין כל הלילה. לשמי החורף היה צבע פחם שהתכלה, וכך גם לפניה של אמך... היית גדולה מכדי לצאת מבין רגליה, ולכן נאלצו המיילדות לחתוך אותה כמעט לשתיים ולמשוך אותך החוצה כמו תולעת?סרט שמנה. שקלת יותר מארבעה קילו וחצי, ושערך המלוכלך בדם הגיע כמעט עד כתפייך."
      התחלחלתי כשהיא סיפרה זאת.
      "היא קראה לך ביפאנג, אמא שלך, אף שאלוהים יודע כמה ניסיתי לשכנע אותה לבחור בשם אחר. 'אבן ירקן טובת מוניטין' נשמע לדעתי כמו כרזת פרסומת, משהו שער?ב לאוזניהם של מי שאינם יודעים דבר. 'ביפאנג, ביפאנג, בואו לקנות ביפאנג.' פאנג פ?י היה עשוי להיות שם טוב יותר עבורך. נפיחה, בדיוק. זה מה שאת. נפיחה קטנה ומסריחה שנורתה מאחוריה."
      אמא?מתוקה החזיקה בידה סיכת שיער. לראות ולא לגעת. "היא קראה לך ביפאנג כי אביך נתן לה את הדבר המכוער הזה כדי להנציח את לידתך המוצלחת." זו היתה סיכת שיער משובצת מאה אבני ירקן קטנטנות שצורתן כעלים, בוהקות ומלוטשות. בין הענפים נצצו פרחי אדמונית עשויים יהלומים זעירים. הסיכה המבריקה, לאחר שהותקנה בשיער, היתה רמז לאביב מופלא. כשראיתי את הסיכה בפעם הראשונה, ידעתי מדוע קראה לי ביפאנג. אני הייתי אבן הירקן היקרה שלה, אוצרה המנץ, האביב המופלא שלה. ביפאנג.


      "להציל דגים מטביעה", מאת אמי טאן. מאנגלית: יעל גרינפטר. הוצאת מחברות לספרות