רון (בן ישי) עדיין חי: המסעות המגוחכים של כתבים בעורף האויב

מה יש לכתב ישראלי לחפש בארץ אויב, מלבד חומוס משובח? דנה רוטשילד מתגעגעת לטיולים לסלע האדום

דנה רוטשילד

לא להאמין איך פעולה צבאית אחת, שהיתה-או-לא-היתה (וגם זה לפי מקורות זרים), יכולה להכניס לבלבלה גם את מערכת החדשות המשוייפת ביותר. האזרח הממוצע, שעד זה לא מכבר ניזון מתקשורת שהביאה לו בלוגים מביירות וסצינות מחיי הלילה ברמאללה, נאלץ לשפשף את עיניו חזור ושפשף בואך כתבות סוף השבוע האחרונות: כתב אחד הגיע לבנת ג'ביל, חווה התעלות נפשית, וחזר; כתבנו האחר הגיע לסוריה, דיבר עם כמה כפריים שלא סיפקו שום מידע חדש, ורץ עם הפוטג' לספר לחבר'ה. כתב אחר צילם קצת בעזה ("חמאסטאן") ושב כדי לספר.

לפני למעלה מעשור, נפוצה סוגת הכתבות, שקיבלה את הכינוי "כתבת טאצ'דאון", בתקשורת הישראלית; פרצופו של בועז ביסמוט, כתב ידיעות אחרונות דאז ושגריר ישראל במאוריטניה דהיום, מציץ מעל דפי העמוד הראשון לצד כיתוב הירואי על מסעו בקרב הילידים. לבנון, סוריה, קטאר. ובהתחשב בכך שבימים ההם באמת לא ידענו איך נראה ערבי של ממש – כלומר, כזה שחי מחוץ לריבונות ישראלית בדרך זו או אחרת – היה בכך משום האקסטזה. הממצאים של ביסמוט וחבריו העידו כי לערבים שסביב לנו יש כלי נשימה דומים באופן מחשיד לאלו שלנו. וגם הפוליטיקה המקומית נראתה פחות שטחית דרך ציטוטי המקומיים – לרוב שונאי ישראל באופן מתון ממדיניות ממשלתם.

אלא שמאז זרמו כמה קילובייטים, חוטים וכבלים בציוויליזציה המזרח תיכונית, ורפורטז'ים סטייל "כתבנו נסע לביירות, נגע בהריסות משרד של חיזבאללה וחזר. אין לו תובנות וממצאים חדשים, אבל הסכיתו להרהורי ליבו" נגנזו מאז והופיעו, לכל היותר, בבלוגים או במגזיני טיולים. שהרי אפשר לראות את הריסות בנת ג'ביל בנספחי גוגל, ומה הטעם, אם כך, בלהשיג דרכון זר, לטהר אותו מכל תיעוד של קשר לישראל, לשכור מכונית, ולצאת להסתובב בקאנטרי סייד? את מי מעניין שכתבנו בדיוק הצטלם ליד כפר סורי, אכל חומוס אותנטי ותיכף הוא יעלה את התמונות לפליקר?

עושה רושם שמאז הפעולה ההיא בסוריה, שהצליחה, חזר הסומק ללחייהם של חובבי הסומק בלחיים, והחוסן הבטחוני לחובבי לחוסן. ומאז שמחה וצהלה, צלמים נוסעים, משיגים תמונה ליד יעד בטחוני לשעבר, רצוי עם קשר לסוריה אבל לא חובה, וחוזרים עם חיוך של מולטי אורגזמה.

אין אלא להיזכר בערגה בימים בהם צעירים היו נהרגים כדי לעשות טראק מסוגת האקסטרים לסלע האדום ובחזרה. לפחות מדובר היה במחווה התבגרותית של נערים; מעין מבחן גבריות נוסח מלח הארץ, ולא בשיקולים תמוהים של עורכים, ששולחים כתבים ותיקים ("אך נועזים!") לכתבות צבע קולוניאליסטיות בארצות ניכר, בלי ראיונות חדשניים, ממצאים מטרידים או מידע טרי, אלא כמה שיחות רחוב עם המקומיים, וגם זה דרך מתורגמן. לא ממש עיתונות חוקרת, יותר התפלשות בישראליות של פעם, שעבורה אבחנות כמו "קלטתי שלא כל כך שונאים את ישראל כמו שכועסים עליה" מזיזות למישהו את הגבינה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully