ג'וני ביגוד והלבשה

ג'וני לים הוא החור השחור שבמרכז "חנות המשי": כפרי בור שהפך לדמות אגדתית, מעין קייזר סוזה דרום-מזרח אסייתי, בעמק נידח אחד במלאיה. הוא היה גנגסטר וקומוניסט, פילנתרופ ומשתף פעולה עם הכובש היפני, דמות מורכבת כל-כך, אקלקטית כל-כך, עד שנדמה שהיא מביטה בנו, מעורפלת, מבעד לקיר מונסון בלתי חדיר.

טאש אוו, מחבר הספר ובוראו של ג'וני לים, לא מקל עלינו את ההתוודעות לגיבורו; שלושה חשבונות שונים על חייו של ג'וני – אוונגליון אחד פחות מהברית החדשה – הוא מציב זה ליד זה ב"חנות המשי". בנו, אשתו וחברו הטוב ביותר, היחיד אולי, מספרים על ג'וני שלהם; איך יצא מהג'ונגל, נער מופנם עם ידי-זהב, עבד אצל האנגלים במכרות, ואיך התקבל אצל טייגר, בעליה של חנות לממכר בדים ואחרי מותו ירש אותו, ואיך נעשה לבעל-הבית של העמק כולו.

"חנות המשי" הוא מסוג הרומאנים שדרושה סבלנות רבה כדי לצלול אליהם. המדווח הראשון, ג'ספר, מתעב את אביו ומתאר אותו כעריץ אוריינטלי. סגנון המסירה שלו מריר, פשטני. רק במהלכו של הדיווח השני, הכתוב בצורת יומן, מתגלה מורכבותו של הרומאן; אוו הוא כותב חרישי, שאינו מנפנף בנוצותיו הספרותיות. סנואו, הרעייה, היא נצר לאריסטוקרטיה המקומית, שילוב של דרך-ארץ סינית וקולטורה אירופאית. כך גם מובאות יומנה – עדינות ומרוחקות כראוי לבת-טובים אסייתית, ומתחת לפני השטח, אותו כאב עמום שפרויד תיעד אצל העלמות הווינאיות שקיבל בקליניקה שלו. אולם רק כאשר סנואו מתארת את ההרפתקה הימית הסוריאליסטית שחוות יחדיו כמעט כל דמויות המפתח – מעין "סערה" שייקספיריאנית במחצית כדור-הארץ הלא-נכונה – מעביר אוו להילוך חמישי. הכתיבה של סנואו בדפים הללו, אפלה ורומנטית וסמיכה כענבר, מנוגדת בחדות לפרוזה הצחיחה של ג'ספר.

בחלק האחרון, שמובא מפי פיטר וורמווד, חברו האנגלי של ג'וני, עוברת השפה מטאמורפוזה נוספת – הקסם האפל של סנואו מוחלף בשפה אקסצנטרית, ראוותנית, מקושטת לטינית ופראזות מתוך אופרות איטלקיות. פיטר, בניגוד לג'ספר וסנואו, אינו כבול בעבותות של חובה ומסורת לג'וני; הוא מאוהב במזרח, בדיווזיות היתושים, במטבח הססגוני והמצחין, בבוץ, בלחות. היכן שהמספרים האחרים רואים אצל ג'וני אכזריות ואטימות רגשית, פיטר מזהה צורך ראשוני, ילדותי, באהבה ואישור.

בשלבים האחרונים של הרומאן מתבהרת מלאכת המחשבת של אוו, כאשר מספר סצנות חיוניות חוזרות ומסופרות מנקודות מבט שונות ומקבלות משמעויות נוספות. קרעי העלילות של שלושת המספרים נטלאים זה אל זה, ובמקומות שבהם הם חופפים מתגלה ריקמה עדינה. אבל מעשה ההטלאה חלקי, מרושל במכוון, ואף על פי שאנחנו יודעים יותר על ג'וני בסוף "חנות המשי", אינני בטוח שהבנתי אותו כלל.

כאמור, ג'וני נותר תעלומה. במהלך הרומאן נפרשת דמות מורכבת להפליא, מרובת פנים, אבל שבעים הפנים אינן מתרכבות לקלסתר. במקום, מתרקם דיוקנה של מלאיה של שנות הארבעים, שנקרעה בין הניצול הבריטי והכיבוש היפני. ג'וני הוא במידה רבה מלאיה: חמותו, אריסטוקרטית ממוצא סיני, אומרת עליו שהוא מכניס את הג'ונגל פנימה, אל תוך הבית. המספרים של ג'וני, לעומת זאת, מחונכים מדי, זרים מדי, עליונים מדי: מכל כובשיי השכלתי.

מצד אחד, אין למלאיה/ג'וני פתחון פה, גוף ראשון. מאידך, תועפות המלל שמרעיפים המספרים – 400 עמוד – חושפות בעיקר את השדים הפרטיים שלהם. שלושתם, הרבה יותר מג'וני, הם תוצרים של העידן הקולוניאלי והפוסט-קולוניאלי. ג'וני, על האופורטוניזם והאכזריות הגסים שלו, הוא שרדן; הוא שורד את האנגלים והיפנים , מונע עד יומו האחרון על ידי יצר-חיים עיקש. ואילו בנו, אשתו, וחברו הטוב נידונים לנדודי-נפש תמידיים, הראשון בצילו של אביו, השנייה במרחבי הכתיבה, והאחרון בכור-המצרף המהביל של דרום-מזרח אסיה, מלא תשוקה גדולה ואשמה גדולה על תאוותו למזרח.

"חנות המשי" הוא רומאן יפה ועצוב. אוו כותב על מולדתו בטון מפוקח, ללא שמץ רומנטיקה אקזוטית. מלאיה, כמו מרבית דרום-מזרח אסיה, היא ארץ אנוסה, ענייה, מעשה-טלאים של אמונות ומסורות. הרומאן כמו נחצה לאורכו בין העיר והג'ונגל, בין הפנים והחוץ, בין קידמה ומסורת: ירח הדבש המוזר של ג'וני וסנואו, שחותך את מלאיה במרדף אחרי אגדה; הגן שמתכנן פיטר בערוב ימיו; ג'ספר החוזר אל העמק כדי לקבור את אביו. הם כולם מחפשים אחרי בית, מולדת, חוזרים ושבים ואינם מוצאים נחמה.


"חנות המשי", מאת טאש אוו. תרגום: יעל אכמון. הוצאת גרף