זאת הייתה שנה טובה לתרבות הישראלית. סרטים מקומיים חרכו פסטיבלים בינלאומיים, רשתות טלוויזיה אמריקניות קנו פורמטים ישראלים, ותמונתה של בר רפאלי בביקיני נתחבה מתחת למזרוניהם של מתבגרים רבים מני ספור. את כל ההתרחשויות המרגשות הללו, אבל גם את הכשלונות והאכזבות, מלווה התקשורת הישראלית ליווי צמוד ועמוס רגשות. אלא שלעיתים קרובות מדי, ההתייחסות התקשורתית גולשת מאמפתיה ראויה לתלות רגשית. הקריירה של נועה תשבי או של אברם גרנט הופכות למוקד של הזדהות לאומית, כאילו לא מדובר באנשים פרטיים, אלא ביחידות של צה"ל. נדמה שסלבס ישראליים בחו"ל מאבדים את מעמדם האזרחי והופכים דה-פקטו לקונסולים לענייני תרבות, ותהפוכות הקריירה שלהם מרעידות את ברומטר המוראל הלאומי.
אני מניח שגם הבולגרים והאוסטרלים רווחים נחת קרתנית כאשר בני עמם מצליחים בהוליווד או בברלין. אבל למיטב ידיעתי אין אח ורע לאופן האישי שבו לוקחת התקשורת הלאומית את קורות מפורסמיה בחו"ל. אכן, כשזה נוגע לישראלים בניכר, התחושה היא שאין שום הבדל בין האישי והלאומי. ההסבר לאובססיה הישראלית הזו טמון במעמדה הייחודי של ישראל בעולם המערבי.
קשה לא לשים לב שבדמיון המערבי, ישראל הולכת ותופסת את מקומה של דרום-אפריקה. כשהמערב הביט בדרום-אפריקה הלבנה, הוא ראה את חטאי הקולוניאליזם שלו עצמו. כשהחרים אותה, דמיין המערב שהוא מטהר את עצמו מעברו הרצחני. ישראל, כמו דרום-אפריקה, היא מדינת עולם-שלישי שמייסדיה ותרבותה יובאו מאירופה; היום, אחרי הדמוקרטיזציה של דרום-אפריקה, ישראל היא השעיר-לעזאזל החדש של המערב ברברית מספיק בשביל להוקיע אותה, ולבנה מספיק כדי שהדבר לא ייתפס כגזענות.
כל ישראל ערבים
הישראלים, כמובן, מזהים מיד אנטי-ישראליות עם אנטישמיות. אין ספק שיש גוונים אנטישמיים בביקורת על ישראל, אבל הם אינם העיקר. יותר משהמערב רואה בישראל חטא יהודי, הוא רואה בה חטא קולוניאלי. הנטייה הישראלית לתפוס ביקורת כאנטישמיות מסתירה נקודה קריטית: פירוש הביקורת הזו הוא שהמערב מכליל אותנו בין שורותיו; אחרי הכל, קולוניאליזם ואפרטהייד הם דברים שמערביים עושים ללא-מערביים, ויחסית למדינה הכי מוקצה בעולם הראשון, ישראל סובלת מעט מאד סנקציות ממשיות. מה שהמערב מעז לעשות לצפון-קוריאה ועירק הוא לעולם לא היה מעז לעשות לנו, בדיוק משום שאנחנו, בערך, מערביים.
המערב, אם כן, זקוק לישראל לא פחות משהיא זקוקה לו. ישראל היא תרנגול-הכפרות המערבי, כליא-הברק שסופח את חטאי העולם הראשון וממרק את מצפונו; זאת עבודה מלוכלכת, אבל מישהו צריך לעשות אותה. מעמדה הייחודי של ישראל בזירה הפוליטית מחלחל, כמובן, אל הזירה התרבותית. ההוכחה לכך גלומה בתפקיד הנפוץ ביותר של השחקן הישראלי בהוליווד: המחבל הערבי. יש משהו חסר-התחשבות בליהוק יהודי ישראלי לתפקיד אויבו המושבע, אבל כך מצליחה הוליווד לבטא את האיסלמופוביה שלה בלי לצאת גזענית: היא פשוט מלהקת ישראלים מזרחיים, שהם ממש כמו ערבים, אבל עדיין משלנו. במובן מסוים, השחקנים הישראליים הם מעין עובדים זרים שמקבלים את התפקידים שהאמריקנים לא רוצים לעשות בעצמם; שוב ישראל תקועה בין העולם הראשון והשלישי אנחנו החלפנו את הפלסטינאים בתאילנדים, והאמריקנים מחליפים את הפלסטינאים בנו.
נפש אירופאית בגוף לבנטיני
האמביוולנטיות הפוליטית שישראל משדרת, אכזרית כמו הערבושים ומחונכת כמו האירופאים, עולה לה בקארמה בינלאומית. אבל, באופן כמעט פרדוקסאלי, היא גם מסייעת לה למצוא מקום בשולי הגוש המערבי. המקום הזה, בהתחשב בכך שישראל לא ממוקמת באירופה ורוב תושביה אינם ממוצא אירופאי, הוא לא מובן מאליו. וכאשר מצרפים את החרדות היהודיות אל מיקומה של ישראל בשולי הגלקסיה המערבית, אין פלא שכל מינוי, כל פרס, כל רומן חולף, רוכשים משמעות הרת-גורל. יש משהו מאד קרתני בהתלהבות הישראלית מכל הצלחה בניכר, ומשהו עוד יותר קרתני בהבנת כל כישלון כקונספירציה אנטישמית. אבל דווקא התערובת הילדותית הזו של ערגה ועלבון מנסחת בבהירות גדולה את האופן שבו ישראל מפנטזת את עצמה: נפש אירופאית שנכלאה בגוף לבנטיני מזיע.