אני רוצה להיות שרה סילברמן, לא כמוה, ממש היא. ואם לא להיות היא, אז אולי להתחתן איתה. אתם מבינים, למעט העובדה שהקומיקאית המצחיקה ביותר שנכנסה לחיי היא אישה, היא הגבר המושלם. לפני שצפיתי ב"תכנית של שרה סילברמן", חשבתי שהיא מצוינת. אחרי שלושה פרקים, כבר הייתי מוכנה להיכנס לדיון העמוק - סילברמן-ברגמן או ברגמן-סילברמן, מה שהיא תרצה, אחרי הכל, אני מאוהבת.
שלא תבינו אותי לא נכון. היא לא מושלמת. הדמות שמצטיירת מתוך הסדרה שלה, שאולי אפשר לקטלג אותה כסיטקום אם זה לא היה עושה לה עוול נוראי, היא אגואיסטית, מניפולטיבית, מרגיזה וגורמת לך לרצות לגרום לפנים המתוקים האלו להכחיל מחוסר חמצן.
הסדרה נסבה, כמובן, סביב סילברמן. הדמות המשמעותית ביותר בחייה היא אחותה שמממנת אותה, מטפלת בה ודואגת לה, אך מקבלת בתמורה כפיות טובה נוסח קין והבל (מינוס הקנאה, שרה סילברמן לא מקנאה באף אחד, היא מושלמת, גם - ובעיקר - בעיניה). היא מחרבת באדישות אגואיסטית-אגוצנטרית-מגלומנית את מערכת היחסים של אחותה, ועושה את זה בדרך הכי מצחיקה שיש.
סופרמן של הקומדיה
דרך סיטואציות יומיומיות, מצליחה סילברמן לשים את עצמה במרכזה של כל סיטואציה בצורה מופתית. היא צוחקת על אלוהים (הוא כושי עם חיבה ליהודיות טובות, אותו היא דופקת וזורקת), על משפחה (כמו למשל כשאלוהים מתחזה לאבא שלה כדי לנסות להכניס אותה למיטה, שוב), על אהבה וסקס (פרק שלם בו היא עושה הכל כדי לרמוס נשאי איידס), על נכים (כשהיא מנסה לחצות מרתון כיסאות גלגלים), על זקנים, ילדים, חברים, הומואים, סטרייטים ומה שבאמצע. נשמע מרגיז? נורא. מצחיק? אפילו יותר.
יש משהו מרענן בתכנית ששוב, מכופפת קצת את גבולות הז'אנר. אחרי שמיהרו להספיד את הסיטקום שמת עם "חברים" או "סיינפלד" (אמרתי כבר שצריך להרוג אנשים שמתחילים משפט ב"זוכרת את הפרק ההוא ב'סיינפלד'?"), מגיעות תכניות כמו "קוראים לי ארל", Arrested development והמשרד (הבריטי ובעיקר האמריקאי) שממציאות אותו מחדש, מציבות את קו המותר ואסור כל כך רחוק מהקו של הסיטקום הקלאסי, שהקו הישן נראה כמו נקודה מלוכלכת באופק של עולם הטלוויזיה. שרה סילברמן, בגאוניות שאין שניה לה, לוקחת אותו אפילו רחוק יותר.
אז נכון, הומור הפרשות (שתן, זיעה, זרע וכל נוזל פרוטאיני אחר שיוצא מגוף האדם, לצורך העניין, וגם כמה שנכנסים אליו) לא נורא מצחיק אותי. יש כאלו שיחשבו שהוא חלק בלתי נפרד מההוויה של התכנית, ממש כמו השיר שהיא שרה בכל פרק. לטעמי, היא מבריקה יותר ברגעים שלא מסבירים את עצמם. בהם אתה צריך להבין לבד את הסאבטקסט, לא שיאכילו אותך בכפית, אפילו אם היא הכפית של סילברמן. היא מבריקה עוד יותר בעיני, כשהיא עומדת מול קהל. לפני כשנה, היא יצאה במופע שנקרא "Jesus is Magic". כששמים את הפלא הזה על במה מול קהל, היא פורחת. היא הופכת מאדורה לשירה, מקלארק קנט לסופרמן של הקומדיה. היא לא מפחדת מכלום, היא צוחקת על הכל ועל כולם ועל עצמה, כל עוד היא יוצאת מזה טוב.
עם הפנים המקסימים האלו, והתחושה שמתחת לאותה ארשת חייכנית פשוטה מסתתרת בחורה שמזדיינת כאילו היא מתכוונת לזה, היא כובשת את הלב של כולם, אין גבר שלא רוצה להיות איתה ואין אישה, שלא תרצה להיות כמוה.
אני מודה ששרה סילברמן סימאה את עיני. כשראיתי את התכנית, גם ברגעים שלא אהבתי אותה, כשהדמות שלה איימה להוציא אותי מההתאהבות הקוסמית שלי ביכולות הקומיות שלה, חשבתי על כל הרגעים היפים שלנו ביוטיוב וזכרתי לה את החסד שעשתה עימי ברגעים של שעמום אינסופי.
מילים רעות ממש, לא תוציאו ממני עליה. הצפייה בתכנית היא לא קלה, היא מאיימת להחריד את מנוחתם של הרגועים שבאנשים. אבל "התכנית של שרה סילברמן" היא עדיין אחד הדברים הכי מצחיקים שתראו על המסך שלכם, בתנאי שתזכרו שבתור ללהיות שרה סילברמן, אני הייתי קודם.
המופע של שרה סילברמן, חמישי, 21:30, אקסטרא הוט