זאב זאב

את "שמשון", ספרו הידוע של זאב ז'בוטינסקי, שיצא כעת לאור בהוצאה מחודשת (הוצאת כתר; תרגום מרוסית: פטר קריקסונוב), ייעד המחבר לקריאה דו ממדית. אפשר לקרוא אותו כרומן מוצלח, עיבוד מודרני לסיפור התנ"כי; ואפשר כמשל למצב האומה בתקופה בה הוא נכתב – היישוב היהודי תחת עול המנדט הבריטי והמאבק מול הערבים.

ז'בוטינסקי סיים לכתוב את "שמשון" ב-1926, והקריאה העכשווית בספר מזמנת לקורא הבתולי ממד חוויתי נוסף: האפשרות לבחון את הרלבנטיות של המסרים שהצפין "ז'בו", המנהיג הרוויזיוניסטי שקרא תגר על הממסד הציוני בתקופתו, לאומה העברית המתחדשת, ואת האקטואליות של תפיסת עולמו.

הדבר המרכזי שניכר בספר, פרט לכישרון הכתיבה והחן של התרגום המחודש, טמון בהערצת המחבר לאנגלים דווקא, שבספר מגולמים על ידי הפלשתים. ז'בוטינסקי עצמו נהג לצטט את מקס נורדאו, שטען שהציונות שואפת להרחיב את גבולות אירופה ולכלול בה את שטח ארץ ישראל. בניגוד לעם ישראל, המחולק לשבטים נחשלים המסוכסכים ביניהם, הפלשתים מתוארים בספר כבעלי סדר, ארגון, משמעת ועליונות צבאית. גם מהנשים הנוכריות מרבה ז'בוטינסקי, כלומר שמשון, להתפעל. "פנתרה" הוא כינוי שגור ביחס אליהן.

בכלל, שמשון של ז'בוטינסקי מאמץ את גינוני הפלשתים, משתתף במסיבות הלוהטות שלהם, ומוצא עם השכבה האריסטוקרטית שלהם שפה משותפת. אבל זו, למעשה, דרכו לגבור עליהם בסופו של דבר. די בעמדה הזו כדי לעמוד על הבדל בסיסי אחד בין ז'בוטינסקי לממשיך דרכו, מנחם בגין, שלאורך כל דרכו הפוליטית הדגיש דווקא את הייחוד של המסורת היהודית, הנבחנת מדרכי הגויים, כמקור לעוצמה של הישראליים.

מבחינה ספרותית, תיאורי ימי התנ"ך של ז'בוטינסקי, להלן "ז'בו", הם תיאוריים הוליוודיים באופיים – בתלבושות, במשתאות, באורח החיים – ואין פלא שעל סמך הספר נוצר סרט דומה (שפעם היה משודר אצלנו בשידורים חוזרים בחגים ובימי העצמאות). בראשית המאה העשרים הז'אנר הזה, של עיבוד מודרני לסיפורי התנ"ך, נחשב מתקדם וחדשני, אם כי כיום סביר שז'בו היה מואשם בחריגה מכללי הפוליטקלי-קורקט: חלומה של כל נערה, לטענתו, הוא בעיקר למצוא חתן, והשוני בין הגזעים השונים מבטא הבדלים תהומיים.

אבל שלושת עקרונות היסוד שהוא מציע לעמו, כדרך חיים, עדיין בוהקים באקטואליות שלהם. אל"ף, התעקשות על הכבוד הלאומי והשבת מלחמה לאוייב המאיים לא מייצגת מילטריזם וששון לקרב, אלא את נפש לאומית בריאה, ויטאליות נכונה. "קיבצו ברזל" מכונה הכלל הז'בוטינסקאי הזה. העיקרון השני הוא "שימו עליכם מלך", כשכוונתו היתה לכונן ממלכתיות עברית חדשה.
בין אלה הקפיד ז'בו על צלע שלישית, קודרת פחות – "לימדו לצחוק". שמחת החיים וההשתעשעות היא נדבך מרכזי בתקומת האומה. בכך ביקש לנער את דימוי היהודי הגלותי הכורע מסבל ומצער.

גם למראה, הלבוש ההדור והמיוחד, יש בספר חשיבות שחורגת מהאפיק האסתטי: "מראהו מנחית מהלומה על הדמיון האנושי...", מנומק חלק מסוד כוחו של שמשון, בלי קשר לתסרוקת. ללא ספק - החשיבות שרכש ז'בו לתדמיות ודימויים היא כמעט פוסט-מודרנית במהותה: "כל עוד אתה קטן, השקל שלך לא שווה לשמינית מערכו", הוא ממשיל בשם שמשון משל חשוב. "אך די לך לזכות בתהילה, ושמינית שלך תכריע שקל שלם".

בכלל, מעבר לערכו כרומן, הספר רווי משלים ואמירות שאפשר להקיש מהם לכיוונים שונים שיכול היה ז'בו, אדם רב-גוני, שלמרות דימויו בעיני מתנגדיו כפשיסט היה בעל תפיסה ליברלית עמוקה, לתפוס לו היה שופט את המצב המדיני בימינו.

מצד אחד ברור כי הוא מטיף לעוצמה צבאית ועמידה תקיפה מול האויב. אך מצד שני, לו אתם שמאלנים שמתעקשים לאתר ב"שמשון" של ז'בו - שהאמין בזכותנו על ארץ ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי – דווקא נכונות לפשרה עתידית תוכלו להישען על הדברים הבאים: "...אכול במידה, שתמיד יישאר לך קמצוץ רעב בגוף... גם בשביל הצדק צלחת מלאה היא לא המידה הנכונה", אומר שלח, זקן חכם, לשמשון, ומציע לו לוותר על רבע מן העדר שכבש מבני חרש. "אם נשפוט על פי הצדק המלא, נצטרך לרגום את כל בני האדם באבנים. וגרוע מכל הוא הניצחון המלא. אין זה לטובה וגם לא כמנהג השכנים; והלוא אנחנו שכניו של חרש". ושמשון מקשיב, ולא עונה.

"שמשון", זאב ז'בוטינסקי. הוצאת כתר