איך שיר נולד

לאחר לילות ארוכים של שיטוטים באתר הכנסת, קריאת סעיפים סבוכים בנושא החקיקה המנדטורית מלפני מאה שנה וגילוי מפתיע על הקשר בין עיסוק בקניין רוחני למחשבות אובדניות, אני מודה שלא הצלחתי: לא מצאתי ולו סיבה אחת שבגינה יש לתמוך בתיקון לחוק זכויות היוצרים המחודש משנת 2005, אותו מבקש משרד המשפטים להוסיף. כנראה שמה שהביא את אביהו מדינה ויהונתן גפן לכזו תמימות דעים, חייב להיות נכון מעל לכל ספק סביר.

בשבוע הבא, תדון ועדת הכלכלה של הכנסת בתיקונים של משרד המשפטים לחוק, ובעיקר בסעיף אחד מיוחד, סעיף 35: אותו סעיף מציע, בפשטות כמעט קורעת לב מרוב אדישות, שבהיעדר כל הסכם בין מזמין היצירה ויוצר היצירה, יעברו הזכויות עליה דווקא למזמין היצירה, שיוכל לעשות בה כמעט ככל העולה על רוחו. היוצר יוכל לנסות, במקרה הטוב, את מזלו בבית המשפט. כך הפך תיקון חיוני לחוק שנוצר עוד לפני שמישהו חשב על תקליטי ויניל, למכשיר גזל שמחזיר את היוצרים למעמדם בחצרות ימי הביניים, כמיני עבדים בפני פטרונים רבי כוח, שפעם גולמו בדוכסים ובני אצולה, והיום הם נראים כמו רינגטון מהלך.

מעבר למאבק הכואב הזה, של קבוצה שגם כך סופגת כל שנה רמאויות והונאות של גופים סרבני תמלוגים, אינני מצליח להבין את ההיגיון המניע החלטה שכזו: לא צריך לצטט את "איך שיר נולד" בכדי להבין שיצירה, כל יצירה, שייכת בראש ובראשונה לאדם שהגה, עמל, בנה, כתב או צייר אותה, ולא למי שבמקרה עבר בסביבה, התרשם מהכישרון ואחר כך שכח שזה שווה ערך כסף.

האם יעלה על הדעת, למשל, שהזכויות על מוצרי האופנה של ארמני למשל, יהיו שייכים לחנות שרכשה אותם ממנו? האם חברת קוקה-קולה למשל, הייתה מסכינה עם מצב שבו מישהו יתערב בנוסחת המיליארדים שלה, רק כי היה מי שהזמין אותה? אלא, שכמובן וכמה מפתיע, לא בתאגידים עסקינן, אלא באנשים דוגמת יענקל'ה רוטבליט, כזה שכולנו אוהבים לזמזם "לא קלה היא לא קלה דרכנו", ולא להיות מוכנים להילחם על הזכות שלו להרוויח מכך.

רוטבליט, כמו יהונתן גפן ואביהו מדינה למשל, הוא עוד מקרה מוכר של יוצר שנמצא בחזית. מאיר גולדברג, שעומד מאחורי עשרות יצירות של אמנים כקורין אלאל, דן תורן ועוד, יחפש בעיקר את עזרתם הכספית, אם התיקון הנ"ל ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, ויחד איתו עוד עשרות יוצרים, מתחומים שונים באמנות.

אז מה מונע מהם להתאגד ברצינות ולהוות כוח משמעות ומובחן בשיח הציבורי בישראל? כמובן, היותם ישראלים: אין ציבור שיותר קל לפגוע בו במדינת-תקציב-הביטחון: אף אחד מהם לא נראה כמו גבי אשכנזי, ואף אחד אינו דמגוג כמו אהוד ברק, והם עוסקים ב"יצירה" וכל הדברים יפי הנפש האלו שבגללם שלומי בראל נעצר וג'קו לא התגייס. בצלה של ההתעלמות הציבורית מכל שאינו מקוטלג תחת "סלע קיומנו", שומרי החומות של התרבות הישראלית עומדים להיות ברווזים במטווח של בעלי הון ועניין.

אלא שבמבט אחר, מאבקם של היוצרים צריך להפוך לנדבך במאבק נרחב יותר: את סעיף 35, כמו את החוק כולו, יזם משרד המשפטים, "על דעתו של שר המשפטים", אותו שר שמלחמתו עם בית המשפט העליון היא מזונה של התקשורת. אותם שומרי חוק שטוענים נגד מר דניאל פרידמן צריכים להתערב גם במאבק זה, והם מחויבים ליוצרים ולזכותם על כישרונם - שהוא גם פרנסתם.

ולא רק הם: כל מי שהודה לאל בזמן שמירה על קיומו של שיר שהציל את חייו, כל מי ששורת קסם קולנועית הביאה אותו מהדייט הראשון אל מתחת לחופה, כל מי שמכיר בכוחה של האמנות להוציא את האדם מחושך לאור, חייב להתגייס למאבק על יכולתם של היוצרים לעסוק באמנות מבלי להזדקק לעורך דין צמוד. אחרי הכל, היוצרים תמיד אמרו את כל מה שלא יכולנו לנסח במילים שלנו. עכשיו זה הזמן שלנו לצעוק כדי שהם יוכלו להמשיך לשיר.

הפגנת היוצרים תתקיים ביום שישי, 05.10.07 בשעה 12:00 ברחבת הסינמטק בת"א, ותצעד משם לעבר בית הקברות שברח' טרומפלדור.