עד נשמט אפי האחרונה

כשכתבתי בשבוע שבעבר שבר רפאלי מתפקדת כשגרירה-בכוח של ישראל, עדיין לא הייתי מודע לריאיון הפרובוקטיבי שהעניקה לידיעות אחרונות ובו הכריזה שהיא עוזבת לאמריקה.

לא קראתי את הריאיון המלא, אבל כשנתקלתי בפנינים נבחרות ממנו, חוויתי לא פחות מהארה אינטלקטואלית (פעם ראשונה שזה קורה לי עם דוגמנית). פתאום כל מיני תופעות שעלו על סדר היום התרבותי בשנה-שנתיים האחרונות קיבלו משמעות חדשה ונכנסו למגירה אחת.

לכאורה, בר עוזבת כי הפפראצי המקומיים רוצים לצלם אותה (סיבה קצת עקומה בהתחשב בכך שתפקידה בחיים הוא להצטלם). אבל צריך לשים לב לרטוריקה שעוטפת את ההחלטה: "מה זה משנה, אוגנדה או ישראל? לי זה לא משנה. למה טוב למות בעד ארצנו? מה, לא עדיף לחיות בניו יורק? למה ילדים בני 18 צריכים למות? זה דבילי שאנשים צריכים למות כדי שאני אגור בישראל." רפאלי בוחרת להצדיק את החוויה הפרטית שלה באמצעות כפירה בשני סמלים לאומיים: גניזת תוכנית אוגנדה ואתוס ההקרבה של טרומפלדור. הקישור שהיא עושה בין הפרטי ללאומי אומר דרשני במיוחד כאשר מתברר שאי גיוסה נבע ממניעים אגואיסטיים ("למפורסמים יש צרכים אחרים"), ולא, חלילה, ממניעים אידיאולוגיים.

הריאיון של רפאלי מזכיר המון קריאות תיגר קודמות שקראו סלבז; רובם התנצלו לבסוף על הטון המרדני והבטיחו לגדל את הילדים בארץ. אבל כשמצרפים את הריאיון הזה לקבורה של ג'קו אייזנברג ומצד שני למקח-וממכר סביב גיוסה של מרינה בלומין, לסקנדל סביב שירותם של כוכבי "בופור", לספר של אברום בורג, למכתב האהבה של עברי לידר לצה"ל, להייפ סביב "שכול וכישלון" של הבילויים ולחזרתו של הפרטנר הפלסטינאי אל אוצר-המילים הפוליטי, אפשר להרגיש את השינוי באוויר. ההוכחה הכי ברורה לכך שמשהו בעל משקל מתרחש היא שצה"ל משתתף ברוב ההתכתשויות הללו.

אין פלא שרוב התקריות שהזכרתי קשורות לשירות הצבאי. כשלא שמנו לב, הציונות הופרטה – את הדאגה לעניים לקחה ש"ס, את הדאגה לארץ לקחו המתנחלים ואת המצפון היהודי לקחו הסרבנים, יימח שמם. רק את צה"ל לא הפריטו – עדיין – ולכן נוצרה זהות גמורה בינו לבין הציונות. כשצה"ל תוקף את הלא-מתגייסים, הוא לא עושה את זה כארגון מקצועי (אלוהים יודע שאין לו בעיית כוח-אדם), אלא כסוכן-תרבות שמרגיש שגונבים לו את המדינה. כשהצבא הכי חזק בעולם מרגיש מאוים, סימן שדברים זזים.

כל התופעות הללו מציעות שהפוסט-ציונות עושה קאמבק. אני משתמש במונח הזה מתוך הסתייגות גדולה, משום שיש מעט מאד קשר בין הפוסט-ציונות האידיאולוגית של אילן פפה, נניח, ובין האגואיזם הפוסט-ציוני של בר רפאלי. הסלבז שמניתי, אולי חוץ מבורג, הם לא פוסט-ציוניים; האידיאולוגיה היחידה שהייתי מצוות להם היא אופורטוניזם. אבל דווקא משום שמדובר בבדרנים שמשועבדים לקונצנזוס, מדהים בעיניי שהם משתמשים ברטוריקה פוסט-ציונית כדי להצדיק את עצמם. במילים אחרות, דווקא כאשר דמויות פופוליסטיות בוחרות, או נאלצות, להשתמש באוצר-מילים כל-כך דחוי ומושמץ, זה סימן שאולי לאוצר-המילים הזה יש בכל זאת לגיטימציה.

אם תחושת-הבטן שלי נכונה, מתגבש כאן עימות תרבותי. קווי המתאר שלו עדיין לא ברורים לי, למרות שלפי מעורבותו התרבותית הגדלה, צה"ל יעמוד במרכזו. הנקודה האחרונה שאני רוצה להעלות היא שעימותים תרבותיים הם לא דבר רע בהכרח. בשנים הראשונות של אינתיפדאת אל-אקצה בר רפאלי לא הייתה מעזה לומר את הדברים שהיא אומרת היום. כלומר העובדה שראשי הצבא ואנשי תרבות מתנצחים – לפעמים ברשעות איומה – מעל דפי העיתונאים מעידה על כך ששרדנו את האינתיפאדה. אני לא יודע אם ישראל ניצחה, ואם האינתיפאדה בכלל נגמרה, אבל אני יודע שבתרבות שלנו, קרבות סמליים יכולים להתרחש רק כשהקרבות הממשיים שוככים.

מלחמות-תרבות, בהקשר הישראלי, מעידות על כך שהדיון הציבורי יצא מההקפאה שאליו הוא נכנס בכל פעם שישראל נלחמת. הן מצביעות על כך ששינויים מבקשים להתרחש, ולפעמים הן מסייעות בלידתם. מלחמות-תרבות, בקיצור, זה טוב לישראלים, בתנאי שהאלימות הסמלית לא גולשת לאלימות ממשית. במרווח-הזמן עד למלחמה הבאה יש לישראלים הזדמנות לאוורר קצת את הבעיות שהופכות אותם לחברה, כי סביב בעיות משותפות – ולא סביב מיתוסים משותפים – חברה מתגבשת. ואם אפשר לסיים בבקשה קטנה: כשאתם מתנגשים זה בזה בפורומים ובמדורי הדיעות, זיכרו את התמונה של רבין בכאפייה, ולמען השם, שחקו יפה.