קניון רוחני

קרבות קשים, חילופי מהלומות מילוליות והרבה כעס וזעם ניטשו בשבועות האחרונים בעקבות ההחלטה לתקן את דיני זכויות היוצרים, ובמיוחד סעיף אחד בעייתי – 35(א) להצעת חוק זכויות יוצרים. יוצרי העולם התאחדו – הרי אין מטרה נעלה יותר להתאחד נגדה, מאשר הצוררים המתכנים משרד המשפטים ודניאל פרידמן.

הדין הישראלי לעניין זכויות יוצרים כולל שני חוקים, האחד מ-1911 והשני מ-1924, שניהם עוד לפני שידעו פה שרק דגים מתים שוחים עם הזרם. החוקים כוללים מינוחים כמו נגטיבה, קלישאה ו"המושבות של הוד מלכותו". בטח לא אזכורים לכונני פלאש או הורדות באינטרנט. האמנים מיהרו להזדעק, ולצידם התייצבה התקשורת שיודעת להיות תומכת כשהיא רוצה. קל מאוד להעלות את פרידמן על המוקד, ולראות את החוק כמנגנון שפוגע בזכויותיהם של היוצרים. אז למען נעשה סדר בבלגן משפטי שיש לו גם פרשנות אחרת:

הצעת החוק קובעת, כי בעל הזכות ביצירה שנוצרה לפני הזמנה – כולה או חלקה – יהיה היוצר או המזמין, והכל בהתאם להסכמה המפורשת או המשתמעת בין הצדדים. כלומר, סיכמו היוצר והמזמין למי שייכת הזכות – אין ויכוח. לא סיכמו? אז קובע החוק כי בהעדר ההסכמה, יהיה המזמין בעליה הראשונים של היצירה, וזאת במידה הדרושה לניצול הסביר של היצירה.

על מה המהומה? הצעת החוק משתמשת במנגנון משפטי מוכר ויעיל, שהוכיח את עצמו בעבר בעשרות מקרים אחרים. הוא אומר ליוצרים– הסדירו את היחסים ביניכם לבין המזמינים, או צפו פגיעה. יוצר שלא הסדיר את יחסיו עם המזמין, יהיה חברת תקליטים, קולגה, מבצע, מלחין, זמר, חברת הפקה או אולפן גדול – לא יקבל את זכותו ביצירה. החוק מטמיע בתוכו מנגנון ענישתי, הוא מתייחס ליחסי הכוחות שבין המזמין לבין היוצר, וקובע שהכח להסדיר את היחסים הוא בדרך כלל בידיים של היוצר, וברוב המקרים הוא צודק.

מטבעם, היחסים בין מזמין ליוצר הם דו כיווניים, האחד זקוק לאחר. החוק היה יכול באותה מידה לקבוע כי אם היחסים לא יוסדרו, הזכות תישמר בידיו של היוצר דווקא. אך סופו של הסעיף מסביר במשתמע מדוע אין הדבר כך. בהצעה נאמר, כי הזכות תישמר בידיו של המזמין "במידה הדרושה לניצול סביר של היצירה". הסיבה שבגינה הזכות נשארת בידיים של המזמין דווקא, היא כי המזמין הוא זה שצריך לעשות שימוש ביצירה, והוא לא יוכל לעשות כן אם לא תינתן לו הזכות.

עניין נוסף שהמתקוממים לא נותנים עליו את דעתם, הוא יציר המשפט הקרוי "זכות מוסרית" – Droit Moral, זכותו של יוצר ביצירה שנובעת מהקשר שבין היוצר ליצירתו. המשפט הישראלי לא מכיר במקרים רבים בזכות המוסרית, אך אי אפשר לפסול את הסברה שכשיגיע מקרה חריג לפתחו של בית המשפט, יסכימו השופטים שעל המדוכה להכיר בזכות כדי לעקוף את החוק.

יש משהו מאוד רומנטי בדיבור על האמנות שמאחורי זכות היוצרים. אך הרומנטיקה הזו מתנפצת עם היוולדו של סכסוך, כיוון שלשיטתנו, המשפט הוא הדרך היחידה לפתור סכסוכים. בהעדר החוק הזה, היו הסכסוכים ממילא מתדפקים על דלתו של בית המשפט. החוק מנסה לגלגל לפתחו של בית המשפט רק את הסכסוכים שבאמת צריכים להגיע אליו, ומבחינה זו הוא ראוי. אין לי כוונה להיות עוכרת אמני ישראל, עבודתם חשובה ומגיע להם גמול ראוי, אותו הם לא מקבלים. אבל אמנות – אינה סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר לובשים שחור ומדברים על הקיום ברחובות פריס. היא עסק, ממנו הם חיים ומתפרנסים, ואל להם לתת ליד הגורל להכווין חייהם.

לאחר פרסום דבר ההצעה, הועלו טענות שונות לפיהן "אמנים לא צריכים להסתובב עם עורכי דין". אנחנו מסתובבים עם עורכי דין כשאנחנו שוכרים דירה, מוכרים את האוטו או כשאנחנו חותמים על חוזה העסקה. האמנות היא ביזנס, הם חיים ממנה ומתפרנסים ממנה. החוק לא נועד לפגוע בהם, החוק נועד לתמרץ אותם לפעול לטובתם, כדי למנוע את המצבים המגוחכים בהם הם יוצרים ועומלים ולא רואים פרות לעמלם.