נתנו לה בונזו, לא רוצה לאכול הפרימדונה

אם יש דבר אחד שניתן לזקוף לזכותו של הקולנוע הישראלי, הרי זה חוסר הפאסון שלו. אם בכל העולם כיסא הבמאי הוא פונקציה שמשחררת לאטמוספירה כמות אגו-טריפ השווה לכמות המיוצרת על ידי יתר השפות האמנותיות יחד, בישראל - והנה משהו שבאמת ראוי לברך עליו מדי בוקר - אפילו קופולה לא יכול היה לתפוס תחת כי שינקין היה מוריד לו כאפה. שימו בצד לשניה עניינים כמו כשרון, יצירתיות והפקה - אין כמו להגיע לטרום בכורה של פיצ'ר ישראלי, נאמר "ג'ירפות", לראות שהבמאי והתסריטאי, צחי גראד, מתזז לבדוק שהכל דופק ושהחבר'ה מרוצים, ואז להתיישב באולם ולהבין שהכל באמת דופק ושהחבר'ה באמת מרוצים. צחי, נשמה שכזו, סידר הזמנות.

מבין הדברים שיש לזקוף לחובתו של הקולנוע הישראלי מעצבנת במיוחד היא הסכנתו לחוסר הפאסון המובנה שלו. זאת מיתרגמת למסורת של לקיחת החלטות החושפות חובבנות של ממש. ושוב אנחנו עם דוגמת "ג'ירפות", סרט שבפירוש רוצה להגיד משהו על החיים בכללם - כוונה שעל הנייר מדיפה ניחוח של יומרנות רעננה ומבורכת. בחר התסריטאי לומר לקהלו כי בחיים סיפוריהן של דמויות נקלעים אחד בשני. ושבחיים דמויות נעות בתוך עולם שאינו גלוי להן. ושבחיים מתקיימת מציאות שנויה במחלוקת שניתנת לביאורים שונים. עד כאן סבבה. מראש ידע התסריטאי כי אינו אוונגארד וכי לפחות שני במאים אמריקאים כבר הגיעו לידי שלמות בהצגת המודל. שוב סבבה, גם העתק יכול להיות טוב. כשהעביר עצמו התסריטאי למוד של במאי, בוודאי הבין שהוא רחוק מלהחזיק בידו את תסריט המתח המאתגר בעולם. עדיין סבבה, לא כל סרט מחויב למאסטרפיסיות. אבל מהנקודה הזו צריך היה הבמאי להסיק כי טוב יעשה אם יחזק את אותם פרמטרים שבתחום אחריותו.

לדוגמה, דאגה לאיכות משחק. מיטל דוהן משחקת את אפרת, בחורה שנחשדת ברצח נהג מונית, בורחת מהעיר, וכפרפר המבשיל מן הגולם מתגלה במקום מחבואה כאמנית משוכללת. את ליהוקה ניתן לסכם רק כ"לא ברור" בעליל ולא להוסיף מילה. אולי רק שזה אבסורד מוחלט שצחי גראד, כמי שאמון על אמנות המשחק, בחר בחקיינית משחק מנייריסטית על טהרת הכוסית לשאת את דגל הבייבי שלו. על אף גל זייד, שכהרגלו מסגיר באופן המוצלח ביותר את הנגיעות של ג'ו אל-דרור בתסריט, וטינקרבל, שכהרגלה משחקת את עצמה באותנטיות נפלאה, דוהן בעלת השיק הפסאודו-אירוטי המושלם מחרבת את הסרט בקלילות של מקצוענית אמיתית.

לדוגמה, הימנעות מהעברה שטחית של מסרים. רוצה התסריטאי להריץ בסרט מטאפורה על תפיסת החיים? עשר. תפקיד הבמאי להטמיע אותה בגוף הויזואליה, להעלים אותה עד לביטולה הכמעט מלא, להשאיר רק קצוות פרומים שמובילים אל בין הרבדים. "כשמדובר בחלקיקים קטנים מאוד, המציאות לא ניתנת לניבוי" היא מנטרה מדעית עירומה המקבילה לעיקרון הפילוסופי המונח ביסודו של הסרט, והיא מושפרצת באופן גס ומאוד לא חכם.

לדוגמה, להעמיד את התסריטאי במקום כשהוא מתחיל להתעייף ולחפף בעבודה. עד מתי נצטרך לסבול את הפטנט השחוק של ארס-פואטיקה קולנועית במקום פתרון נארטיבי שנון? אז החקירה לא צלחה והאמנית נעלמה לתמיד. חשבתם שזה הסוף? לא, הנה רעיון הרבה יותר טוב. העיתונאית שמחטטת בחקירה כותבת תסריט המבוסס על המקרה, ובסיומו האמנית דווקא נהרגת במהלך מרדף לילי. חשבתם שזה הסוף? לא, הנה היא האמנית, יושבת במראה חדש בפרימיירה של הסרט וצופה במותה. חשבתם שזה הסוף? וואלה, טעיתם בשלישית. האמנית עוד מספיקה להזיל דמעה ולעכז אל תוך העלטה האורבנית כשברקע סאונד צווחות של אנשים מרוצים. לא בסרט. צווחות אמיתיות. של החבר'ה עם ההזמנות.