הופ קטנטנים

לא יעלה על הדעת כי שניים מהיריבים המפורסמים ביותר בהיפ הופ, יוציאו אלבום מבלי שיזכו כאן לתהודה כלשהי. KRS הוא אחד האינטלקטואלים הבודדים של ההיפ-הופ (שעלול להיחשב לאחד החופרים הגדולים של הז'אנר) מה שמחייב לתת כבוד לכבוד. זה גם בדיוק מה ששני היריבים לשעבר עשו באלבום הזה, שמתכתב כמובן - כמעט כמו כל אלבום בשנה האחרונה - עם כותרת אלבומו של נאס, שקבר את ההיפ-הופ. מארלי מארל הגיע מקווינס וב-86 הוא הוציא יחד עם MC Shan את הקלאסיקה "The Bridge". השיר הפך ללהיט מטורף וראפר צעיר וצנום עם אף רחב ולשון מצליפה מהברונקס החליט לעשות מעשה ולפתוח עמו בקרב, כדי להתניע את הקריירה שלו. מזל טוב, הביף נולד להיפ-הופ. KRS נכנס להיסטוריה כמי שאתה ממש לא רוצה ליפול לפה שלו ומארלי מארל הוא מארלי מארל - אחד המפיקים החושבים והחשובים בתרבות הזו, שממש לא אוהבת לעשות כבוד לזקניה.

20 ומשהו שנה אחר כך הם מוציאים אלבום משותף בזמנים בהם לא חשוב מה אומרים אלא רק איך נראים. אף אחד לא מדבר על מוזיקה, על מה אפשר לעשות איתה ולאן אפשר להגיע ממנה כמו השניים האלו. אלבום קשה שלא מרחם על ילדי גן הבלינג דהיום. זה יכול כמובן להתיש, אבל עדיין "I was There", "Rising to the Top" ו-"Kill A Rapper" הם שירים שמצליחים לכמת בתוכם תרבות שלמה מבלי להישמע מתלהבים וגדושים. לחובבי ההארד קור ששומרים את זה אמיתי בלבד. השאר יכולים להמשיך לרקוד בשקט.

עבור מי שאחראי ושותף ליצירת שלוש קלאסיקות לפחות (בלאק סטאר, שני אלבומי הסולו הראשונים), היה מרגש לקרוא כי לראשונה בקריירת הסולו שלו, טאליב קוואלי הוא האיש עם המילה האחרונה. הנה הביטים שתמיד רצה לעשות ולא נתנו לו, הנה המילים האלו שרק טאליב בקולו הציפורי יכול לשורר, הנה מגיעה עוד קלאסיקה, הנה שלושה שירים ראשונים שגורמים לך לומר "פאק, הנה זה בא". והנה הלב מתרומם אל-על, רק כדי להתרסק על אלבום די בנוני.

זה לא שאין כאן רגעים טובים, אבל אף אחד מהם לא יעביר את הזמן באי בודד. התחושה כאן היא של חופש, אבל גם של בלבול מסוים שגרם בסופו של דבר להתחפר בנוסחה שכבר לוטשה ורוטשה באלבומיו האחרונים, שהיו טובים יותר מ-"Eardrum" . אפילו הדוד KRS קופץ, בין היתר, להתארח עם אותם פיצוחי מילים והתחושה שמשהו חדש קורה הולכת ומתפוגגת. טאליב פוגע בנקודה, אך ממשיך לחפש אותה בהמשך בכל מיני שירים נמרחים שחוזרים ודשים באותם נושאים, רק עם פחות מקוריות. אתם יודעים מה - יש קטע אחד מדהים באלבום הזה, "More or Less" יחד עם היי-טק - מי שהפיק לטאליב את הביטים והשירים הטובים ביותר שלו - מנצנץ גבוהה מעל 16 הקטעים כאן. גם השיר עם ג'יין גריי והשארית משנה שעברה "Listen " סוגרים יפה אלבום נחמד של טאליב, לא יותר אולי קצת פחות. יאללה תביאו עוד בלאק סטאר אחד באמא שלכם.

מי שסוגרים יפה את המירמור של KRS החוצפה גבוהת המצח של טאליב יחד עם כל הליכלוך והפ'אנק שיש ביוסטון טקסס הם UGK שכן יצאו מלכי השנה הזו. את קול נייר השיוף של Bun B יכלתם לשמוע בכל שיר טוב שיצא השנה. החל מאמני קצה כמו דיזי רסקל ו-M.I.A שארחו אותו וכלה בחבובות המצעדים. יש להם שיר לא רע באלבום של טאליב והרבה טובים מאלו באלבומם הכפול והחדש. השנה כ-ו-ל-ם ידעו שהולך לצאת ה-אלבום של הצמד שפועל כבר מאז 92. UGK הוציאו השנה אלבום כפול עם 29 (!!!) קטעים וכן, הם מצליחים לצאת מזה בכבוד ולעמוד לצד שני ענקים מתים, שגם יצאו בשלום מההרפקאת אלבום היפ הופ כפול: ביגי ופאק.

פימפ סי, מפיק בחסד עליון ומי שחולק מיקרופון עם באן בדיוק השתחרר מהכלא לאחר 4 שנים והזמן בפנים רק עשה לו טוב. הפקות עם כל החום שיש בנשמת הדרום המפורסמת. אין כאן קראנק, אלא אינטרפרטציה מודרנית לווייב הפתייני, הרגוע אבל עדיין מסוכן של אל גרין ודומיו, בתוספת הוקים ממכרים יותר מקראק. הסינגל הראשון עם אאוטקאסט "International Players Anthem" הוא בהחלט מועמד די רציני לאחד מהשירים הטובים ביותר של 2007 ואנדרה משחרר שם בית שנכנס כבר לקלאסיקת הליריקס של כל הזמנים. הרבה גודיס תמצאו כאן - ליריקס חכמים, מטופשים, רגישים ותמיד מבוצעים היטב; וביטים שדווין דה דוד היה מוכר וויד עבורם. "Chrome Plated Woman" שדוגם את 'הרקולס' של אהרון נוויל יכול להיות דוגמה בודדה למה שהופך את UGK לעוד הרכב של וטרנים שיכולים ללמד את כל הליל' למיניהם משהו על איך עושים את זה נכון. וחשוב מזה, טוב. טוב לאללה. אל תתנו לאורך המטורף של האלבום להכביד עליכם. מדובר במשהו שהולך להפניק לכם טוב טוב את פונקציית השאפל בנגן שלכם, או להעביר לכם שעה הידרופונית במיוחד. מעולם לא היה כזה כיף להרגיש פימפ.

מי שלבטח גדל ברחובות יוסטון עם קסטות של UGK בווקמן שלו הוא קמיליונר, אחד מהקולות הטובים ביותר שעושה הרבה כבוד למורשת ההיפ הופ המפורסמת של עירו. לאחר ש"Ridin" התפוצץ לעולם בשנה שעברה, הביא לו גראמי והפך לרינגטון מספר 1 של שנה שעברה, קמיליונר חוזר עם אלבום חדש שרק המילה פלטינה ברורה יותר משמו המנצח. אמנם ההתרגשות מהמפגש של הקול של קאמי - מין שילוב של אנדרה מאאוטקאסט עם פזמונים סטייל נייט דוג וחספוס של סקארפייס - כבר לא מורגשת כמו באלבומו הקודם, אבל קאמי הוא איש רציני. הוא לא נותן לכסף לשנות אותו וממשיך לעשות את שלו - רעב, מריר, חצוף וכועס, שתמיד שומר על קוליות. "Ultimate" הוא אלבום דרומי טעים כמו אורז ושעועית - אתה יודע מה אתה הולך לקבל, אבל לפעמים אתה פשוט לא מאמין כמה זה יכול להיות טעים. סליק ריק בבומבה של שיר, הקפצון ליל' ווין, באן בי (בכל אלבום השנה תמצאו אותו) ומפיק אחד, ג'יי אר רותם, שדופק פה וואחד קופה על "Final Countdown" של אירופה. אלבום קשוח במובן הסטיב מקוויני של המילה. נראה ומרגיש אמיתי. כבוד.