לכי חפשי

      מה שמדאיג את ליבי גלבר ב”מחפשים אהבה” הוא הדמות הפתטית שמשתקפת מבעד למראה שלה

      ליבי גלבר

      קשה לשפוט את "מחפשים אהבה" כתוכנית טלוויזיה. יש אין ספור (באמת, אין מספיק מרחב וירטואלי) בעיות עם הזוועות שנראו על המסך בזמן התוכנית – לא כולל ההפרעות בקליטה הלוויינית אליהן כבר הסתגלנו - אבל הנוראית מכל היא הריאליזם הקשה שלה; לשם שינוי, "מחפשים אהבה" היא תכנית שמייצגת את המציאות - עגמומית, פרימיטיבית, ריקנית ועלובה בצורה נאמנה. לו היה זה סרט דוקומנטרי, הוא היה מעניין.

      בהנחה שהציפיות ממי שמחפשים אהבה גבוהות מאלו של משתתפים באודישנים של "כוכב נולד", המראות היו קשים, אבל לא רק מצד המתמודדים. משפחת "המחפשת", למשל, בוחרת את המיועדים על פי קריטריונים מגוחכים של הכנסה, פאסון ומוצא. בעוד על שני הקריטריונים הראשונים ניתן - נניח - לעבור בשקט, לומר בשידור "שיהיה לפחות חצי מרוקאי" זה משהו שלא היה עובר אפילו את מערכת סינון הטוקבקים של וואלה! יש דברים שגם אם הם קיימים בשיח הציבורי, צריך לשים להם סוף.

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה

      יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב

      "המחפשת", לצורך העניין, מזכירה לי לפחות בחורה אחת שאני מכירה – היא בן אדם טוב עם ערכים, מוסר, השכלה והכנסה מספקת והיא יודעת מה היא מחפשת. חבל רק שהיא טורחת שזה יהיה הדבר הראשון שיובהר משיחה איתה. היא חיה יופי של חיים, אוהבת את העבודה שלה ומממנת את עצמה, רק למה לעזאזל היא מנציחה את הבעיות של המשפחה הפרימיטיבית שלה? למה ברשימת הדרישות שלה נמצאים בראש סדר העדיפויות אותם דברים שהדודים שלה רוצים? איך זה יכול להיות ש"המחפשת" היא כל כך חסרת ביטחון שיש בה צורך להביך בחורים עם משפטים פיוטיים בסגנון "תרקוד לבד, אם זה ימצא חן בעיניי, אצטרף" או "דבר ראשון, תראה לי את כפות הידיים שלך" (טוב שהיא לא שאלה איזה מזל הוא). זה מה שבאמת חשוב לה? קודם שתבין מה היא רוצה, תצא מהפוזה הפתאטית ורק אחר כך תבכה על זה שהיא לא מוצאת מישהו מתאים.

      כך קורה שבתוכנית שידוכים סטנדרטית אנו נחשפים לרעות חולות של החברה הישראלית. לא ראינו את המשפחה שואלת את המועמדים לגבי האני מאמין שלהם; הם לא התעמקו, חלילה, בניסיון להכיר, ולו בקצת, את אלו שגם מחפשים אהבה (או חשיפה, אבל מה זה משנה). איכות היחסים וההתאמה, על פי "מחפשים אהבה", היא משנית למטרה האמיתית – הנישואים כמוסד משולל תוכן וחלול, שהעיקר הוא עצם קיומו ולא מה שעשוי היה לעמוד מאחוריו. אם אפשר לראות חתונה באופק, אזי האופי של בן הזוג הוא שולי עד לא רלבנטי - העיקר שלא תחשבי את עצמך ליותר מדי; העיקר שמישהו ינצל את שרותיך כאישה ויתגמל אותך כראוי.

      חיפשתי חיפשתי ושוב חיפשתי

      כולם מחפשים אהבה. ובכל זאת, תמוהה העובדה שכנגד כל הסיכויים, הם ממשיכים לעשות זאת בדרך הבזויה של דייטינג זריז; בדרך שבה בוחנים בכמה דקות ספורות את מי שאולי יש קצה קצהו של סיכוי שאף על פי כן ולמרות הכל אולי יהיה ראוי. לא הגיוני שבתוכנית טלוויזיה ממשיכים לנצל את השיח העדתי בשביל בידור זול ולא ייתכן שאשה בת 31 שהיא רווקה, תרגיש צורך למיין אנשים כאילו היו בגד עם תג מחיר.

      וכן, כמה כיף לראות את המשפחות ההזויות האלה, לצחוק מהצד ולגחך לעצמך "לי זה לא יקרה". אלא, שלנו ומסביבנו זה קורה. כל הזמן. נוח לנו להדחיק ולחשוב שאנחנו לא ניפול בפח הקלישאות שהופכות יחסים ואהבה – אבות המזון שמניעים אותנו וגורמים לנו להיות מי ומה שאנחנו, לטוב ולרע – למוצר. עצם העובדה שתוכנית כזאת עולה לאוויר, היא כבר תעודת עניות בפני עצמה למי שאנחנו.

      ומילה טובה לגלית גוטמן, שהפעם לא בלטה כמו ב"משחק מכור" ובכל זאת שדרה משהו נעים - לא מתחכם, לא מתיימר וגם לא מוכר את עצמו בזול. היא עושה כבוד לתואר המפוקפק של דוג/מגישה/שחקנית, ובכל רצף הטינופת של התוכנית הזאת, טוב שלפחות רואים אותה פעם בכמה פריימים. וכן, היא גם ממש יפה.

      מחפשים אהבה, שני 21:50, ערוץ 10

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully