שעה קלה על שחלה

לפני מספר חודשים, לאחר שחברתי הטובה ילדה במזל בת ראשונה, הודעתי נחרצות לאמא שלי, שאני לא עושה ילדים. לעיתים נדמה לי שכל אמהות העולם קשרו קשר נגד בחורות צעירות, ובבחינת מגלות טפח ומכסות טפחיים, הן מספרות לנו רק את מה שנרצה לשמוע כדי לעשות להן נכדים, ומשמיטות באקט מניפולטיבי את מרחץ הדמים והייסורים הקרוי הריון ולידה.

תשובתה הנאמנה למקור של אמא שלי הייתה: "ליאתי, כשתחזיקי את הילד שלך בידיים, כלום כבר לא יכאב לך". השידור אתמול של הדוקו "אמא יקרה לי" בהנחיית מיקי חיימוביץ', היה אחד משניים: או קונספירציה עמוסת אפידורל לעמוד השדרה כדי שלא יכאב, או ההוכחה לכך שאולי אמא שלי צודקת.

הפרק הראשון מספר את סיפורה של אורי, בת 32 שאינה יכולה ללדת, ומבקשת לאמץ לבדה ילדה מדרום אמריקה. המצלמה מלווה אותי בשבילי היאוש והתקווה של הדרך לאמהות, החל מהמפגשים הראשונים עם סוכנות האימוץ, דרך החדשה המרגשת על קבלת הצו המיוחל ולבסוף המפגש שובה הלב עם הילדה.

למעט בריחות לא ברורות בקו העלילה, הסיפור טיפס לעבר קליימקס שבו אפילו העיניים של ציניקנית עוללים שכמוני לא נשארו יבשות. ברגישות האמהית שלה, חיימוביץ' ראיינה ילדות בנות 12 שילדו את ילדו של אביהן שאנס אותן, ואת האם שמסרה את הילד לאימוץ ופגשה בו אחרי 26 שנים. היו בפרק הזה קצת מאלו שוויתרו, קצת מאלו שלא הסכימו והרבה ממי שלא קיבלה את הפריווילגיה לוותר. הקפיצות האלו בליניאריות של הפרק היו יכולות להיראות טבעיות לו הסיפור של אורי לא היה משתלט לחלוטין, באופיו ועוצמתו, על התמה הכללית של העלילה.

כצפוי, הדיון על ההבדלים הבלתי נמנעים בין אימוץ להולדה, היה דומיננטי, כאילו למרבית המאמצים יש איזו ברירה. עם זאת ולשמחתי, הדיון הבנאלי והמתבקש הזה לא עמד במוקד התכנית. העניין בתכנית נסוב סביב המפגש הראשון של האמא המאמצת עם תינוקת בוגרת, שאין לה שמץ של מושג שחייה הולכים להשתנות לבלי היכר.

ההתרגשות המקסימה לקראת מפגש עם האדם שהולך להיות הכי חשוב בחיים שלך – לשארית החיים שלך מצוייר על ידי חיימוביץ' והצוות ברגישות מדהימה כמעט, שנוגעת בקווי מכחול עדינים כל כך בפחדים הכי גדולים ובתקוות הכי כמוסות. לצד הנפילה המובנית לקלישאות הורות, הסדרה עומדת בשבריריות מקסימה דווקא על המקומות הלא ברורים מאליהם. על הפחד הכי יפה שמחלחל למערכת היחסים הטעונה הזו: מה תחשוב עלי הילדה?

חיימוביץ' נראית כאילו היא מתרגשת כמעט כמו האמא: "בואי נסכם, שניכנס לפאניקה רק אם הן יאחרו בשעה". ואז, כמו פצצת אטום על צוואר הרחם הקולקטיבי של כל הנשים באשר הן: ישבו להן בחדר אחד האם האומנת שדאגה לתינוקת בחודשיה הראשונים, התינוקת, האם המאמצת והאם מיקי חיימוביץ' כשמעליהן מרחפת עננת אסטרוגן, דומעות ומחלקות טישיו ביניהן. באותו רגע, מלבד חולשתי הקבועה, שבגינה אני לא יכולה לראות אנשים בוכים בלי לבכות בעצמי, הושטתי את היד לחבילת הקלינקס שלי ומחיתי את שובל המסקרה.

ניתן לדבר בגנותה וגם בשבחה של חיימוביץ' על כך שהיא כה משוקעת רגשית בסיטואציה. אך בניגוד להרבה מנחי דוקומנטריה אחרים שחוטאים בשיפוטיות יתר, חיימוביץ' חיה את הדרמה, היא מחטטת במגירות ושואלת את השאלות כאמא, לא כמנחה, ובמובן זה, היא האישה המתאימה לתפקיד.

ניסיתי בכל כוחי להיזכר בשבת האחרונה, כשעמדתי בתור לבית המרקחת בסופר-פארם ברמת גן ועשרות הפעוטות שמסביבי איימו להחריד אותי משלוות הקניות האהובה עלי. ניסיתי להיזכר למה אני נורא אוהבת ילדים, אבל אוהבת יותר להחזיר אותם להורים שלהם, אך ערימת הטישיו שלצידי התעקשה להזכיר לי את ההיפך. התחלתי לצפות בתכנית מאוד פסימית באשר ליכולתה לרגש אותי או לחדש לי. אך לאורך שלושים וארבע הדקות של התכנית, וככל שהתקרבתי לסופן, החלה לקנן בי התחושה המפעימה שאולי, רק אולי, אמא תמיד צודקת.