במדור הקודם עלתה השאלה "מה תהיה המוזיקה במסיבות הרטרו לשנות התשעים?" תוך פחד בר קיימא, כי יהיו אלה טו אנלימיטד וחבריהם לפס הייצור הגרמני-הולנדי של להיטי יורודאנס אלמותיים, לפחות אם אתם לוקחים בחשבון שחיי הנצח מגיעים בחסות די ג'יי חתונות. השבוע נלך דווקא לצד השני של המתרס עם "Firestarter" של פרודיג'י, שיר השנה של המלודי מייקר ב-96' (אל המקום השני הגיע "בורן סליפי" של אנדרוורלד).
הקריירה של פרודיג'י היא תוצר מובהק של שנות התשעים, שמדגישה את חשיבות הדימוי וההייפ בתוך יצירת האמנות. פרודיג'י החלו כלהקה של איש אחד - ליאם האולט שהיה אז בי-בוי שהפך לרייבר בסוף שנות העשרה-תחילת העשרים שלו - ושלושה רקדנים, שהעצימו את המיתוס שטווה בז, הרקדן של ההאפי מאנדייז כמה שנים קודם לכן - בז היה זה שתיווך בין הקהל הרוקד ללהקה על הבמה; נציג העמך אצל האמנים, שהכירו בחשיבות של השילוב ביניהם. אצל פרודיג'י, כמתבקש מההבדלים בין רוק (גם אם הוא רקיד) לרייב (גם אם יש בו מימד - לפחות ברמה הגנטית - רוקנרולי), גדל גם היחס בין יוצרים לרקדנים על הבמה. אם האפי מאנדייז הצהירו בהצבתו של בז שבנימי להקתם קיים אלמנט פרולטרי מהקהל, הרי שפרודיג'י לקחו את הרעיון הזה צעד אחד קדימה - הרייב והדאנס מושתתים על יחסי הגומלין עם הקהל ואי לכך, אם לומר זאת במלותיו של ב. נתניהו, "אנחנו זה אתם, ואתם זה אנחנו".
האלבום הראשון של פרודיג'י, "Experience", מיצב אותם כהרכב המוביל של הברייקביט והרייב. פרודיג'י היו מהירים יותר, אלימים יותר ושבורים יותר מכל מה שהכרנו לפני. "Charley", סינגל הבכורה שלהם ו"Everybody's in the Place" הגיעו לשלושת הגדולים במצעד הבריטי ו-"Out of Space" שסימפל את "Chase the Devil" של מקס רומיאו הוא קלאסה של כל הזמנים, אולם אחרי שיצא האלבום הם החלו לאבד את הקצה, ברגע שכל הסצינה הלכה לכיוון אפל יותר ומילת הבאזז "ג'אנגל" החלה להשתרש בלינגו של האנדרגראונד. כאשר יצא "One Love" בסתיו 93' (שנכלל בסופו של דבר באלבום השני) כתב סיימון ריינולדס (עיתונאי והוגה דעות בענייני מוזיקה עכשווית) שפרודיג'י נמצאים בבעיה, שכן את קרדיט הרחוב שהיה להם מהילדים הם אבדו לג'נאגל ואת הקרדיט של התחכום הם אבדו לטובת וורפ.
חצי שנה מאוחר יותר וריינולדס, שבדרך כלל מתאפיין באבחנות חדות ומבריקות, אכל את הכובע (אם היה כדור שקוראים לו כובע זה היה יכול בכלל מצחיק). פרודג'י שחררו את "No Good" והמציאו את עצמם מחדש - לא עוד ברייקביט לילדים, אלא רייב לאנשים שלוקחים את עצמם - ואת הסמים שלהם - ברצינות. "Music for the Jilted Generation" היה אלבום מחאה. הקרימינל ג'אסטיס ביל בבריטניה צד את הרייברים והפך אותם מחבורה של אנשים טובים שרק רוצים לעשות שמח ביערות לצדי האוטוסטרדות לפושעים, ועשה את ההקבלה המכוערת בליין=פושע (הגדרה שמשטרת ישראל היטיבה להפנים). "Jilted" מחה בדיוק על ההשוואה וההקבלה הזו. הוא עשה את זה עם קליפים ממסיבות בסקוואטים ("No Good"), טקסטים אנטי ממשלתיים ("Their Law") ופרו-נרקוטיים ("Poison"), מקצבים אלקטרוניים שבטיים מורכבים והתדמית הכי נכונה לתקופה. בטור של אותו אלבום הם גם עברו בארץ להופעה בסינרמה, כשבפתיחה עם "Break and Enter", נכנס קית' פלינט, כולו מחוק מהראש עד הזנב, והוא רוקד בתוך בועת פלסטיק ענקית.
אש אש מדורה
לסינגל הבא שלהם פרודיג'י כבר הגיעו כגיבורי דור. הוא נכנס היישר למקום הראשון בבריטניה והפך להמנון מיידי. קראו לו "Firestarter" והוא זה שהחל את ההידרדרות שלהם. הנקודה שבה מוזיקאי, או כל מי שעוסק ביצירה ואמנות בעצם, הופך מפורץ דרך למשעמם וצפוי, שלא לומר שווה לתחת, היא חמקמקה מאין כמותה. לרוב ההבנה וההכרה אותה מגיעה בדיעבד, לאחר שחלף זמן וניתן להביט בדברים בפרספקטיבה, להסתכל בהם בתבונה ובהיגיון מפוכח, להניח עליהם את האצבע ולומר בקול מלא בטחון "הנה". לרוב, אותו סיבוב פרסה נראה בתחילה כהמשך ישיר ומתבקש של אותה דרך אמנותית שלמדנו לאהוב ולהעריץ ובזמן אמת קשה מאוד להבחין בה ובוודאי שלהצהיר כי היא עתידה לשנות דפוסים קיימים.
מישהו ידע לומר בזמן אמת מהי נקודת המפנה בקריירה של מטאליקה, פרינס, פרנסיס פורד קופולה, ברנרדו ברטולוצ'י או עמוס עוז? (וההוכחה לכך שהם כבר לא בשיא אונם מתבטאת בכך שכל יצירה חדשה שלהם מלווה מיד בהצהרה ש"הנה הם חוזרים ליפים שלהם"). האם כש"Ashes to Ashes" של דייויד בואי יצא - אחד השירים הכי יפים שלו, אגב - מישהו ידע שמאותו רגע ואילך בואי כבר לא ינפק יצירות מופת?
אצל פרודיג'י, בעבור עשור וקצת, קל מאוד לומר ש"פיירסטארטר" היא נקודת האלחזור שלהם. הנקודה שבה מהרכב של שלושה רקדנים ומוזיקאי (למרות שב"Poison" מקסים ריאליטי כבר חוטא בזמרה), הפך לצמד של מוזיקאי וזמר, גם אם הוא לא בדיוק יודע לשיר. אפשר לומר שמדובר בשיר שמה שעשה אותו זה קליפ (שמאוד מזכיר את הקליפ המצוין של "No Good"), ובקליפ שמה שעשה אותו זה בכלל תספורת. מה שמעניין הוא שקית' פלינט מצא את הדרך הכי מקורית להתמודד עם נשירת שיער. הוא גילח את הראש, מרח ג'ל על הבן-גוריונים בצדדים, לבש חולצה של דגל ארצות הברית וביצע את הטייק-אוף הכי מסומם שיש על קפטיין אמריקה (ועל הדרך גם חדר לשוק הענק שם).
באותה מידה שפלינט שם סוף-סוף פרצוף מאחורי פרודיג'י (האולט על אף פניו המצודדים מעולם לא היה איש של מצלמות) והפך אותם לתופעה, הוא גם זה שסגר עליהם את הווילון - הקול שלו, שהפך להיות החזית של פרודיג'י, הוא מה שהופך את פיירסטארטר מהמשך ישיר של "Jilted", לבאסה שהוא. זה לא רק הטקסט האדיוטי של פלינט ("אני מצית האש, מצית האש המעוות" - מה אתה באמת אידיוט עד כדי כך או שאתה עושה את עצמך?), אלא גם הדרך שבה הוא מגיש אותו - צעקני ופסבדו פנקיסטי (פרודיג'י אפילו סגלו לעצמם את הכינוי "אלקטרוניק פאנקס"), אבל בעיקר חסר חן. בזמן אמת היה בו משהו מלהיב ושונה, אלא שבחלוף השנים ברור כי היה כאן טריק שיווקי ותדמיתי מבריק, יותר מאשר גליק מוזיקלי. אם תקחו את אחיו הביולוגי "בורן סליפי", שהשתמר נהדר, רואים עד כמה מדובר בשיר חלול ומשולל מהות; מקצב פרודיג'י-אי אופייני שכבר שמענו טובים ממנו, ועליו הקול המחרחר של פלינט. מעבר לעובדה שמדובר בשיר לא כל כך טוב (למרות שיש לו מקצב רוצח), הוא בעיקר לימד על שינוי מגמה, שבה פרודיג'י נטשו את החזית האלקטרונית וחלמו חלומות של רוקנ'רול. "Breath" שהגיע אחריו גם הוא זינק למקום הראשון, אולם לאלבום, "Fat of the Land" נאלצו המעריצים לחכות יותר משנה. היו בו שיר עם קריספיאן מילס מקולה שייקר ועוד רצועה שנקראת "Smack my Bitch Up", ככה שאל תשאלו בכלל אם היה שווה.