שלום לך סיגר

      יגאל שילון כבר לא יכול לעשן סיגרים בעונה החדשה של פספוסים. כל עוד הוא יכול להתחבק, לאודי שרבני לא אכפת

      אודי שרבני

      - תגיד, ראית פספוסים אתמול?
      - לא, בדיוק החלקתי על בננה והלכתי לעשות צילום. מה היה?
      - התחבקו בסוף.

      תגיות מוצמדות: סיגר/ בננה/ החלקות/ פתיחת פסקאות
      (מתוך: "תגיות מוצמדות, פתיחות בשנות 2007")

      (תוכן מקודם)

      מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

      לכתבה המלאה

      רק בשביל לקבל חיבוק

      אז בוא נמשיך בסיגר. מה שטוב בחוק העישון החדש הזה, הוא שיגאל שילון לא מופיע יותר בתכניות אירוח עם סיגר (דלוק, לא דלוק זה לא משנה). באמת, היה לזה ניחוח מבושם, מלא בעצמו, מנפנף, נהנתני. לא הבנתי את זה אף פעם. אבל מה שכן הבנתי הוא שאין לי בעיה עם יגאל שילון מעבר לכך. אני יכול לא לאהוב מתיחה אחת, אני יכול לצחוק מאחרת, אני יכול לזהות מתוח עם מכנס מופשל יתר על המידה, אבל בגדול, מה קרה? מתיחות. מה איכפת לי איך יגאל שילון ארגן את זה? איך "מושון שלנו" חיכה שעה בעציץ להוראות מחדר הבקרה. ואל תטעו, בכל מערך לוגיסטי יש "מושון שלנו". זה הרי תמיד בסוף מושון שלנו. לדורותיו.
      בסוף.

      וזה בדיוק העניין עם "פספוסים", הסוף שלהן, להלן; החיבוקים. זכור לי משחק אסוציאציות של סוף ראיון בין קובי מידן לסופרת אורלי קסטל-בלום בו נזרקה המילה "פספוסים" לאוויר, והיא אמרה "חיבוקים. מה הם מתחבקים שם כל הזמן?". החבוק הוא פיזי, אבל הוא יותר מזה, הוא הכנעות למערכת, הודאה לאומה שאתה כמו כולם.

      הגבול נמתח

      אני בעד סופים שמערערים מצב נתון. שהבנאדם לא הוא; לא הפרסונה הציבורית. זה שלא קיים בעזרת פילטר אחר, אלא נמצא בהווה. הווה שמערער את עצמו, את הצופה, נסיון נואש לתיעוד הווה. והנה הוא חלף לפסקה הבאה, ההווה.

      נדלג על זה שזה לא מעניין לראות סתם אנשים מהישוב נמתחים. אין להם סיגר, וגם אם היה להם, לא הייתי יודע מה הביא אותם להחזיק סיגר, ובקיצור; הם לא מפורסמים. אבל רגע, גם סתם מפורסמים זה לא מעניין אותי לראות נמתחים. מה איכפת לי? את התגובה של אייל ברקוביץ' למתיחה אני יכול להריח שעות לפני כן, טל ברודי יישאר חמוד ויתערער בדיוק כמו שאחשוב, יובל המבולבל והשימוש הבארטזי-נישוקי בפדחתו יגיע, ליא קניג תתרגז אבל לא תישאר תקועה בעצמה, אז בעד מה אני?

      הפספוס האמיתי

      שי ודרור, מתי כספי ושלמה גרוניך, גבי גזית מהעונה העכשווית. מה משותף להם? הם נמתחו על ידי שילון, אבל מה עוד משותף להם? הם לא מהעם. שלא לומר "מהעם". הם שנונים, ציניים, מבריקים, מוכנים לכל תרחיש באופן תמידי, כמעט תמיד מעל הסיטואציות, אבל מנוצחים על ידי השיטה, על ידי האח הגדול. והשיטה היא פספוסים.

      החיבוק הרחב, המערער, שהם לא יכולים לו הוא "פספוסים". הוא חזק מהם, ואם אהיה קלישאתי; המציאות חזקה מהם. ואלה אנשים שבדרך כלל מעל המציאות (דרך המדיומים השונים), עושים את אמנותם הלא יומיומית ועושים אותה טוב, אבל החיבוק הסופי, זה שלא נותן להם ללכת, זה שמוריד אותם אל העם, הוא הפספוס האמיתי. כמו נער שרואה ברחוב איזה מישהו מפורסם והולך להגיד לו משהו בעוד חבריו מפצירים בו שלא יעשה פאדיחות, אבל הוא "מוציא אותם מהסרט שלהם, למה מה קרה? כמוני- כמוך", כך היא פספוסים במיטבה; בחור ערס שזורק מילה לאורלי ווינרמן בבוגרשוב ומשכנע עצמו שבחו"ל הוא נראה כמו איטלקי.

      שילונדע

      והנה, זה פותח עוד שתי אפשרויות לזה שנמתח. איך להגיב. לכאורה דפקו אותך, אבל אתה תצא קוץ בתחת אם תראה שאין לך הומור עצמי. שלא לומר "הומור עצמי". הרי הומור עצמי מחויב על ידי אמנת הסלבס. אסור להם הרי להיות הם עצמם, הם חייבים לעבור פאזה בסוף המתיחה ולהתחבק, והחיבוק כופה עצמו, והחיבוק חזק, עם סיגר בוער; בום! הבחירה בהומור עצמי פועלת והכל בסדר ומשם? משם זה כבר עולם שעובד לבד, באופן אוטומטי. לא שייך לא לי, לא לך, לא ליגאל שילון ולא לפספוסים. מעגלי. והביקורת פה, אם לא הבנתם היא לא נגד המותח, אלא כנגד הנמתח. אז אני רוצה מזה עוד, אבל אני רוצה סינון, אני רוצה את אלה שלא רוצים להתחבק בסוף, אבל נכנעים לשיטה. את הממסדיים הלא אחוקיים עם מכנסיים למטה. תביאו לי את אלה.

      - תגיד, אתה קורא וואלה! מדי פעם?
      - סתם משחקים אותה אלה בזמן האחרון.

      תגיות מוצמדות; הומור עצמי/ סוגר מעגל/ זה טריק עלוב

      (מתוך: "תגיות מוצמדות, סופים בשנות 2007")

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully