הבני זונות, האדמה מקולקלת

ב"חברון", המחזה של תמיר גרינברג, אין טובים ורעים ואין אלוהים. אריאל לוינסון על האבסורד שבמקום הנורא

אריאל לווינסון

הדבר האחרון שאפשר לומר על תמיר גרינברג על פי שני ספרי השירה שלו ('דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת', 'על הנפש הצמאה') זה שהוא משורר פוליטי. לעיתים נראה שהוא בוחר בדיוק בדרך ההפוכה ובמקום לומר דברים גדולים ומכלילים על העולם והחברה, הוא בוחר לפרק את ההוויה האנושית האישית לגורמים הקטנים ביותר. שיריו נעים על מישור רחב ידיים של זיכרונות, על איבריו ונימיו הצנועים ביותר של האדם ואין בהם בדל של ציבוריות או מסר פוליטי. לעיתים נדירות מפליג גרינברג ומתאר איזו הוויה אנושית משותפת, כמו בשיר הנפלא 'אלכסנדר שיכור':

אגנוב לי את האש כולה. אשיר. אנדוד.
אבנה ערים ואחריבן. אצלול
אל מצולות הזמן. אחקור את המקום
שבו קצה יש לעולם, את השחר
אשר מעבר לו, וגם את האפל מכל,
זה החומק בלילה כמו קללה אל תוך לבי.
השכם בבוקר אתעורר, אשתה חלב ואטהר.
אני האל. תהילתי תצא מאפריקה ועד
לבית אמי, וכשתגיע שעתי
אגוע ביסורים קשים. (מתוך:'על הנפש הצמאה', עמ' 11)

עוד בוואלה! NEWS

מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

בשיתוף וואלה!שופס
לכתבה המלאה

מאז ולתמיד

שירה פוליטית מטרתה להציב גבולות ולהבדיל בין אויב וידיד והיא כלי של מחאה במלחמה על משאבים שונים (ארץ, כסף, דעות) למען חלוקתם הצודקת. אבל ב'חברון', למרות העיסוק הבוטה בסוגיה פוליטית במחזה הזה אין רעים וטובים. האנשים כולם רעים. הדמויות היחידות שניתן לומר עליהן שהן מבקשות את הטוב הן אמא אדמה, עצי הזיתים ויום האביב. אך סופו של יום האביב הוא ביום כפור וסופה, עצי הזית נגדעים ואמא אדמה, המוצפת בדם המתים, יוצאת ללמד לקח את בני האדם ומקיאה מתוכה את גופות המתים. ההבטחה האלוהית לאבות האומה אינה מתממשת, אך ההבטחה לעונש על עבודת אלילים ועוולות מוסריות דווקא כן והאדמה מקיאה מעליה את יושביה הרשעים והחוטאים.

המחזה מתחיל בהבטחה ליום אביב נעים ועם מעין קואליציה של שלום וערבות הדדית בין שני ראשי השבטים – מושל העיר היהודי בעז מימון מחד, וחאדר כנעאני, ראש העיר לשעבר, מאידך. אבל דור הבנים בא ומקלקל את הכל. הבנים חדורי האמונה, אליאב ומהדי, מחרחרים ריב ומחפשים נקמה וסופם שהם מחריבים את העיר על יושביה. מה ניתן להסיק על כוונותיו של גרינברג בכך שהוא מציב את העבר כמופת ואת דמויות האב כפתח לפיוס ואילו הבנים, המסמלים את העתיד, מביאים את העיר לחורבנה? מה זה אומר עלינו? אלוהים יודע...

ובאמת, הדמות הרעה הנוספת, הנוכחת נעדרת, היא זו של אלוהים. עלילת המחזה מתחילה ברצח בשם האל וסופו של המחזה בכפירה באל – של היהודים והערבים כאחד! לכן, למרות הטענות והמחאות הרבות כנגד העלאת המחזה בתיאטרון הלאומי דווקא, הייתי אומר שתמיר גרינברג אינו אנטישמי והוא גם אינו אוהב ערבים, אבל הוא כן כופר גדול ואויביו הם המאמינים באשר הם.

תפרוק את הנשק, חייל שלי

חברון של היום היא מקום נורא (לא רק כמטאפורה, כמו שכתוב על גב הספר) ולא חסרים נתונים על השלכותיה של מדיניות ההפרדה ועל ההגירה השלילית של תושביה. גם אופיים הרצחני של תושביה (משני הצדדים) גלוי לכל. אפשר אף לומר שגרינברג עשה חסד דווקא עם היהודים כשהוא מקפיד לאזן את הרשע והעוולה של שני הצדדים. תמיר גרינברג משרטט דיוקן נאמן של מקום ללא דין וללא דיין ולא לחינם מהדהדות במחזה קללותיו של פרופ' הלל וייס (ואולי עונש ראוי לפרופ' וייס יהיה לחייב אותו ללמד את המחזה 'חברון') כשאשתו של המושל היהודי מקללת את אשת ראש העיר לשעבר, לאחר שבנה רצח את בנה ומאחלת לה: "הלוואי ובנך שלך ימות ברצון האל, הלוואי ובעלך יצלול אל תוך תהום של אבל עד אחרית ימיו" (עמ' 27). אך בסופו של דבר, קללת האדמה גדולה מזו של קללת האדם ומביאה את כולם לעמק השווה של התהום.

הדמות הטראגית ביותר במחזה היא דווקא זו של החייל הישראלי העומד במחסום. הוא אינו יודע מי ולשם מה שלחו אותו לעמוד שם וגם לא מתי יוחלף וכל שנותר לו הוא לדקדק בתקנות מעבר שהתרוקנו מתוכן. באחווה שנוצרת בינו לבין ה'ילד להשכיר', אין שמץ של אמינות אך דווקא הסצינות החוזרות הללו – שאין בהן מן הרצחנות והקללה שבעימות בין משפחות כנעאני ומימון – חושפות יותר מכל את האבסורד שבהוויה שמתאר המחזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully