בני גילמור

הבעיה עם אמני עבר גדולים כמו פינק פלויד היא כיצד להתמודד עם העבר שלהם. כמו בני זוג אוהבים שהגיעו לשיאם לפני הרבה שנים ומאז תרים לשווא אחרי אותו מעיין ממנו התרגשו בצעירותם, כך, פחות או יותר, מתנהלת מערכת היחסים בין מעריצי פינק פלויד ללהקה עצמה. מאז הפעם הראשונה שהם האזינו ל-"A Saucerful of Secrets" ורטטו למשמע האופן שבו הקלידים של ריק רייט מפרשים את בריאת העולם מתוך הכאוס, והצעקה של דייויד גילמור בפומפי מגלמת את יצירת האדם, רובנו היינו נתונים לניצול ציני ותעשייתי לשחזור העבר, שהסתיים בדרך-כלל באורגזמה מזויפת.

גם לחברי הלהקה, שלא סיפקו כמעט חומר מעניין במשך יותר משני עשורים, חלק מרכזי במשבר בזוגיות. רוג'ר ווטרס, למשל, עדיין לא מרפה מתהילת העבר, סוחט את הלימון עוד ועוד, דורש עוד ועוד כבוד, אבל נשאר עם פחות ופחות הערכה ונשמע יותר ויותר כמו פלייבק. גם אגדת סיד בארט, חלום הרוקנ'רול הבלתי האפשרי של כולנו, נוצלה לא פעם באופן מרושע והשאירה אותנו מחוסרי עניין להוציא מהארון את האלבומים מפעם, שלקחו אותנו למסע מרתק בתעלות הנפש. כמו במקרה של להקות ישנות אחרות, הדרך הכי טובה להתמודד עם העבר היא פשוט להניח לו, לא לנסות לשחזר אותו. רק אז אתה יכול להתחיל לפרק ולנתח אותו במשקפיים עכשוויות, רק אז אולי אפשר עדיין למצוא באגדות הישנות תובנות חדשות.

אחרי כל כך הרבה חיקויים זולים של הדבר האמיתי ב-20 השנים האחרונות – תקליטי אולפן בינוניים, אלבומי הופעה עם ביצועים עבשים, תקליטי אוסף טרחניים ומה לא – דווקא בימים אלו אנו עדים לשתי סוכריות שמעריצי הפלויד יוכלו להפיק מהן משהו מרענן ומעניין: דיסק משולש ומרהיב של האלבום הראשון של היהלומים המשוגעים "The Piper at the Gates of Dawn", ו-די.וי.די כפול ולא פחות מרהיב ממסע ההופעות האחרון של דייויד גילמור "Rememeber that Night". הסוכריה הראשונה מגיעה בעקבות חגיגות 40 שנים לאלבום הפסיכדלי הטוב והמדויק ביותר שיצא אי פעם ומנסה לתת עוד פרספקטיבה לאחד המוחות המבריקים בתולדות המוזיקה בשיא תפארתו; האחרונה נולדה מתוך תקליט האולפן החדש של הגיטריסט שהחליף אותו ב-1968 והביא לפינק פלויד צליל שונה וסגנון חדש, בדרך להפוך למפלצת שהיא היום. למי שרוצה לצלול לתוך האוקיאנוס הקסום של בארט וגילמור בפעם הראשונה, שלפני שהועכר בתאוות בצע ואגו, מומלץ לדלג על שני הפריטים הללו וללכת למקור, אבל דווקא מי שמכיר כל מילה ושיר של השניים, צפוי למצוא בדיסק ובדי.וי.די התבוננות חכמה ומפרה אל העבר שלהם ושלנו.

ההוצאה המחודשת של "The Piper at the Gates of Dawn" כוללת שלושה דיסקים: גרסת המונו הראשונית לאלבום, גרסת הסטריאו שהחליפה אותה ודיסק בונוס של שאר שירי בארט בלהקה עם מספר הפתעות מתוקות. כל השירים בהוצאה המשולשת מוכרים כבר לחלוטין לחובבי הפלויד (הן באלבום הראשון והן בדיסק הבונוסים), לא תמצאו כאן יצירות מהמגירה הסודית של הגאון המטורף, אבל הוא עדיין מחדש. יתרונה הגדול של ההוצאה המחודשת הוא באופן שבו מרחיבה, מפרטת, מגוונת ומפתלת את המיתוס השטוח של פינק פלויד של בארט – הצלחה, סמים, שיגעון, פרידה בטרם עת. ההוצאה נותנת עומק, רבדים חדשים, תקופות שונות, מחשבות מגוונות, תהיות, הצלחות, מפלות וכל מה שלא עבר עריכה בסיפור המוכר והקלישאתי שמכרו להמונים. הדיסק מתעד היטב את המסע הארוך בין השנים 1966-68: התהילה של הלהקה בצרפת, המחשבה מאחורי ההקלטות השונות ועוד פינות במוחו של בארט באותן שנים. מסמך היסטורי מרתק, שרק צריך לדעת איך לקרוא אותו.

בדיסק הבונוס, למשל, שתי גרסאות ל- "Appels and Oranges" ושתי פנים ל-"Interstellar Overdrive". התיעוד לשירים שלא נכנסו ל-" The Piper at the Gates of Dawn" כולל גם את "Candy And A Current Bun", "אמילי" ו"ארנולד ליין" וגם את "Paint Box", שנכתב על-ידי רייט, אבל שייך באופו מוחלט לאותם ימים קסומים שהסתיימו באורח טרגי. היהלום שבחרו לשחרר לנו כאן הוא גרסה אלטרנטיבית ל-"Matilda Mother", עם מילים שונות מהאלבום המקורי, מילים שמאירות את אחד המשפטים הנצחיים בתקליט הראשון: "Wandering and dreaming The words have different meaning (Yes they did)". כמו בכל ההוצאה המחודשת, הגרסה האלטרנטיבית הזאת, שגם מנוגנת בצורה קצת שונה מהמקור, פותחת צוהר לא קטן לאופן שבו הפלויד של בארט פלרטטו עם מספר צלילים וסגנונות, לפני שהם החליטו לשחרר לאוויר העולם את הגרסה המוכרת עד היום. התקליט ממחיש שבין ההופעות האקספרימנטאליות עם סולואים של 20 דקות, לבין השירים הקצרים באלבום, היה מסע, היה חיפוש, וכמו בגרסאות השונות בדיסק הבונוס, אנחנו מקבלים הצצה אוטנטית אליהם. שוב, למי שלא ממש מכיר את התקליט הראשון של הפלויד, ההוצאה המחודשת רק תבלבל אותו ותהיה פחות מובנת, אבל המעריצים המושבעים ילמדו ממנה כמה דברים חדשים ויפטרו מכמה קלישאות. חוץ מזה שזה עדיין מצמרר להביט לאחור למשפטים כמו "Too much, I won't touch you, But then I might ".

הדי.וי.די הכפול של גילמור מפרה אולי אפילו יותר. פחות משובח, אבל יותר מרגש. כמו יצירה של אמן מזדקן, שבוחן בחכמה את עברו ומשלים איתו. אישיותו המרתקת של גילמור נשרכה מאחורי המיתוסים על השיגעון של בארט, ובעיקר נבלעה בלהקה של ווטרס. עיניו העצובות, התכולות, רגליו היחפות, שערו ההיפי וסקרנותו אחר מסתורי הטבע, כפי שהתבטאו במשיכתו למוזיקה קאנטרי אמריקאית, הסתתרו לא מעט מאחורי הצד האפל והכוחני של הלהקה – ווטרס. גילמור הוציא לא מעט תקליטי אולפן בינוניים, אפילו די.וי.די לפני כמה שנים, אבל המופע המתועד החדש הוא מסמך קסום, מוזיקאלית ואנושית, בקריירה של גילמור. סיפור חיים. הגיטריסט מפיח רוח חדשה בשיריו מהאלבומים הישנים של פינק פלויד, בהם זלזל בימי גאוותו, נותן לאישיותו הייחודית וטעמו ביטוי מושלם במופע ומארח אמנים כמו דייויד בואי, רוברט ווייאט, דייויד קרוסבי וגראהם נאש – שהם בעצם ארבע פינות לסגנונו האמנותי שקצת הלך לאיבוד בפינק פלויד.

המופע נפתח עם שחזור מקוטע ושחוק לחלק הראשון של הצד האפל של הירח, דבר שגילמור כבר עשה ושעמם במופעים של פינק פלויד ב-20 השנים האחרונות. מיד אחר כך הוא ניגש לדברים יותר אישיים, פורס מגוון משיריו היותר טובים שנעלמו באלבומי הסולו שלו, ומרגש עד דמעות כאשר הוא שר עם קרוסבי ונאש, כאילו משלים חסכים מפעם. גילמור הזקן מחבק את הנער החולמני ששר את "Fat Old Sun" ולא מתחנף לקהל עם ביצוע אחד לאחד של "Echoes", אלא לוקח את הביצוע בדיוק למקומות שהגיטרה שלו מכוונת היום. כשעה אחרי שרוברט וויאט מספק הופעה נדירה עם החצוצרה שלו, מגיע השיא עם דיוויד בואי: תחילה עם גרסה משותפת ל-" Arnold Layne", מלאה ברגש ומשמעויות בעקבות מותו של בארט, ומיד אחר-כך דו שיח מרתק ב-" Comfortably Numb", בו בואי לא מנסה לחקות את קולו של ווטרס, אלא שר כמו שרק הוא יודע.

דיסק הבונוס לא פחות גדוש, ולמעשה כולל את הפנינה האמיתית: גרסה מחודשת ל-"Wot's...uh the Deal "מ-" Obscured by Clouds", ללא ספק אחד השירים היפים ביותר של פינק פלויד. בנוסף, תמצאו שם את גילמור צועק את "Dark Globe" מהראשון של בארט ומספק גרסה קסומה ל-"Dominoes" מהאלבום השני – יצירת מופת כמו השירים עצמם. אפשר לספר לכם כי בדיסק הבונוס יש תיעוד יוצא דופן להופעה יוצאת דופן בוונציה, אבל למה להרוס לכם את המסע. ואיזה כיף לעשות אותו שוב ולגלות עוד כמה דברים באוקיינוס הזה, אחרי יותר מ-20 שנה בהן קיבלנו חיקוי של החיקוי של פינק פלויד.